בסרט המצויין Kneecap (2024) יש סצינה בה האבא האירי נותן “שיעורי בית” לילדים: “אני רוצה שהיום תצפו במערבון. אבל אני רוצה שתצפו בו מהצד של האינדיאני”.
עד שלא נתחיל לראות את ההווה וללמוד את ההיסטוריה מהצד של הפלסטינים – לא נבין. ועד שלא נאפשר לעצמנו רגשית להקשיב, גם לא נשמע ובטח שלא נבין.
דבר לא התחיל בשביעי באוקטובר. רק תחילתו הטובעת בדם של הסוף. לא הכיבוש, לא האפרטהייד, לא הדה-הומניזציה של הפלסטינים – ישראל עמלה על כל אלו במשך דורות רבים ובהצלחה רבה – בייצור של עם שטוף מוח, שגדל על אינספור שקרים ושאינו רואה בפלסטינים בני אדם.
אני חושבת שלפני מושגים ותארים כמו “ציוני” או “אנטי-ציוני”, אנחנו צריכים לחזור לעניין של חינוך. אני יודעת כמה שנים לקח לי לצאת מהבועה, כמה זמן לקח לי להבין – זה תהליך שאינו פשוט (בטח ובטח למי שחי בישראל) ואין פה התחלה או סוף, לפחות לא בחוויה האישית שלי – אני לומדת ומבינה יותר בכל יום שעובר. אנשים, מוזיקה, ספרים, סרטים, פודקאסטים שיחות והרצאות – כל אלו עזרו לי לפקוח את העיניים (בדומה למה שאליק כותב).