מיכאל ספרד, (ה)עורך דין לזכויות אדם בישראל, כתב בעיתון הארץ, ואני עצובה להסכים עם כל מילה ומילה.
אני לא מפחד מאיתמר בן גביר. אני לא מפחד מבצלאל סמוטריץ’. אני לא מפחד מבנימין נתניהו ולא מיריב לוין. אני מפחד מראשי האוניברסיטאות. אני מפחד מהאמנים ומהממסד התרבותי. אני מפחד מאיגודי העובדים, מאנשי העסקים ומארגוני הלהט”ב. אני מפחד מהשופטים, מהעיתונאים ומכלי התקשורת. אני מפחד מפקידי משרד החינוך, ממנהלי בתי הספר ומהפרקליטים והיועצים המשפטיים בשירות המדינה. אני לא מפחד מרשעים מקצועיים, ששנאתם אומנותם, אלא מהאנשים הטובים שמשלימים עם הרוע, מכופפים את גוום ומתפשרים, או אפילו קוצרים הישגים למגזרם תוך כדי הפניית גב למגזרים שלא הצליחו להימלט מהגזירות.
הימים הבאים עלינו לרעה מזמנים לנו מבחנים. אלה יהיו מועדי ב’ לרבים כל כך שכשלו במועד א’. הממשלה החדשה היא ממשלה “אחודה”, כמו שאמר נתניהו בישיבתה הראשונה והחגיגית, שאליה, במהלך של נידוי אינפנטילי, לא הוזמנה היועצת המשפטית. והיא אכן ממשלה אחודה. אחודה בשנאה לפלסטינים ולמבקשי מקלט, בתיעוב לשמאלנים, בדחייה של ערכים דמוקרטיים, בתפישה של עליונות יהודית שמכתימה את העם העתיק בכתם שיהיה קשה מאוד למחות. מאות סעיפי ההסכמים הקואליציוניים הם מניפסט פשיסטי ומפת דרכים מפורטת לנישול, דיכוי ואפליה. אין מגזר וקהילת מיעוט מוחלשת שאינם על הכוונת במסמכים האלה, שעוד ישמשו את גדולי האנטישמים כהוכחה לכך שגם אם הפרוטוקולים של זקני ציון הם עלילת דם מתועבת, פרוטוקול עליונות יהודית קיים גם קיים, ואף נחתם במדינת היהודים ובידי מנהיגיה.
תקופת מבחנים היא לכולנו. צפויות לנו בחינות שבועיות בשמירה על עמוד־שדרה ערכי ומבדקים יומיים של סולידריות עם המותקפים האחרים. עקרונות השמירה שלנו על צלם אנוש יאותגרו, וכך גם כוחנו לסרב לשוחד מגזרי. הרעים ינסו לגרום לנו לוותר על עקרונות ולהפריד בינינו. ובעיקר, כל המגזרים הישראליים יתבקשו לנטוש את הפלסטינים, הנכבשים חסרי הזכויות, שאינם מגזר, אינם קבוצת לחץ ואין להם שום נציגות בשום מקום. פוליטית, הם אפילו לא מיעוט, הם לא כלום ושום דבר.
כניעת ועד ראשי האוניברסיטאות לימין המתנחלי והסכמתו לצרף את אוניברסיטת אריאל, וגם קבלת קרן קולנוע שומרון על ידי הממסד הקולנועי ושיתוף הפעולה עמה הם דוגמאות לכישלונות מהדהדים מעונת המבחנים הקודמת. פִתחו את לוח האירועים של היכל התרבות באריאל ותראו שם את בית לסין, את תיאטרון גשר, את עברי לידר ואת מארינה מקסימיליאן. מיטב התיאטראות ובכירי המוסיקאים מנעימים את זמנם של תושבי התנחלות זו, המבוססת כמו כל ההתנחלויות על נישול ואפליה והדרת השכנים, המנועים כמובן מכניסה לאותם אירועי תרבות.
בשבועות ובחודשים הבאים יהיה בישראל מאבק. הציבור המתנגד לממשלה שהוקמה ייצא לכיכרות ולגשרים כדי להגן על ערכים דמוקרטיים ועל זכויות אדם; על קיום רשות שופטת עצמאית וחזקה; על חופש הביטוי והזכות למחות; על טוהר המידות של נבחרי הציבור והשירות הציבורי. המאבק יהיה גם בניסיונות לעגן בחוק אפליה של כל מי שאיננו יהודי סטרייט ולכפות אורחות חיים שמרניים, דתיים, מפלים ומדירי נשים במרחב הציבורי. המפגינים ייאבקו על זכויותיהם.
אבל לא יכול להיות מאבק על ערכים דמוקרטיים בלי שבראש רשימת הדרישות תעמוד הדרישה לסיום הכיבוש. כי אין דמוקרטיה עם כיבוש מנשל ורודני. מאבק נגד אפליית להט”בים, למשל, שאינו חלק מדרישה לגדיעת כל סוגי האפליה (שלא לדבר על מאבק נחוש וקולני נגד ניצול נטייתם המינית של להט”בים פלסטינים על ידי גורמי ביטחון לצורך סחיטת שיתוף פעולה), הוא מאבק נטול יושרה מוסרית. מאבק נגד דיקטטורת הרוב בכנסת בטענה שיש דברים שגם לרוב אין זכות לעשות, בלא דרישה לסיים את השלטון הצבאי על מיליוני בני אדם שחיים חיים שלמים ללא זכויות אזרח כלל, הוא לא מאבק על ערכים אלא על אינטרסים.
ממשלת ישראל ה–37 תציע שוחד לכל מגזר ומגזר. פה נוותר על יוזמת חקיקה מטורללת, שם נקטין את היקף ההתערבות בתנאי הקבלה לחוגים לרפואה. הכל כדי שאלה יבגדו באלה, וכולם ישתקו בעניינה של המהפכה הגדולה שממשלה זו מבקשת לבצע בשטחים הכבושים. מהפכה שפסקת ההתגברות היא רק סגניתה החיוורת: נישול מאדמות בקנה מידה אדיר, העברה כפויה של קהילות שלמות מאדמתן, מילוי החורים שנותרו בטעות באפרטהייד המשפטי הישראלי והשלמת תהליך הסיפוח והנורמליזציה שלו (בסיועם הנדיב של עברי לידר, בית לסין ודומיהם).
ואם נעמוד במבחנים — לא נבגוד בחלשים מאתנו ונחשוב רק על עצמנו אלא באמת ניאבק על ערכים דמוקרטיים לכולם — גם ממשלה אחודה ברשעותה לא תוכל לנו.