אי שם בשנת 93′, “פופוליטיקה” בערוץ הראשון, פאנל בנושא “שירת מחאה, מוזיקה והזניית השפה העברית”. מסביב לשולחן, בין היתר, אביב גפן, חמי רודנר, דליה רביקוביץ’, לפיד האב, דדי צוקר ועוד כמה. הם מדברים על המוזיקה הצעירה, זו שאני שמעתי אז, על כמה היא לא ברורה, לא “קוהרנטית”, כתובה ב”עברית של בוגרי אולפן” (ציטוט של דליה רביקוביץ’ שנחרט עמוק בזכרוני עד היום).
חמי רודנר אמר באותו הפאנל, במשפט שאותו אני מתקשה לצטט באותו הדיוק בו ציטטתי את רביקוביץ’, שבגיל הנעורים, מוזיקה מהווה מזור גדול עבור השומעים אותה. המילה “מזור” נתקעה לי במחשבות. פעם ראשונה ששמעתי אותה. הלכתי לחפש במילון. תרופה, מרפא.
וזה הרגיש לי כמו ההסבר הפשוט ביותר למה שמוזיקה עשתה לי.