אומרים לי את זה כל הזמן, אבל רק נראה לי שרק השבוע הבנתי שאני באמת אמיצה. קיבינימט.
“מה תעשי שם?” “מחכה לך עבודה?” “איך…? מה…”
לא, אני עדיין לא יודעת כלום. לא יודעת איזו ויזה אקבל ובמה יוּתר לי לעסוק, לא יודעת מה יהיה, ואיך.
יודעת שהגבולות שלי שם יהיו מאד מוגדרים וברורים – זה כן וזה לא, מותר ואסור. וחושבת שזה יהיה לי טוב, מגבלות שיגרמו לי להיות מדוייקת במסלול שלי.
“איזו אמיצה את”. קיבינימט, זה נכון. בעיקר כי כרגע זה מרגיש מפחיד כל כך.
רוב הזמן מעין קהות חושים כזו.
זאת אומרת – בין אריזות וארגונים של ניירת ומסמכים והמלצות ובנק וכו’, בירורים ובדיקות ושאלות ותשובות, פרסום מודעות ביד-2 ומכירה של הדברים שהיו ביתי, מיונים ואריזות (מה לקחת? מה צריך? מה לשמור, מה למסור, מה למכור?), ניירות ועוד ניירות ובירוקרטיה, חיסונים וטיפולים – לי ולחתולים, ימים של לחץ נפשי אינטנסיבי וימים רגועים, פגישות עם חברים, פרידות שמתחילות לטפטף אט אט מתוך ההבנה שזו הפעם האחרונה שאני פוגשת מישהו.
כבר חודשיים שאני מתעוררת כל בוקר בסביבות חמש, לפני הציפורים – או יותר נכון: הראש מתעורר, למרות שהגוף רוצה לישון עוד. כי יש כל כך הרבה מחשבות שמתרוצצות שם.
בין כל אלה – אני לא באמת קולטת את זה שעוד פחות מארבעה שבועות אני עולה על מטוס ועוברת למקום אחר. עוברת. עוזבת. מתחילה מחדש. במדינה אחרת.