קוראת לכל המלאכים, כי קרב יום. אומרת תודה על הכל, כשאני יושבת על גג העולם, בבית של דודה פנינה – עד שאני מתאהבת בחמש בובות, וקוראת להרקולס, כי הבית נמצא במקום בו יש שנאה… שרה בוגלו עם סוני ועם רוכב החצות, “צא מחיי!” (עושה קולות של לוחמת), ושוב לבד או שאולי פשוט סתיו?
צריכה אוכל לנשמתי. מחפשת אצל זרים ברכבת, בדרך לעמקים, בנסיעה מקינשאסה לירח, כשאני שותה מיץ חיפושיות ומפנטזת מתוך ביבר הזכוכית שלי על מי שייקח אותי למקום אחר..
לעוף! בלי החולמים על צבא, בלי מפסידנים. כי מה שאמור להיות זה אתה, אני, בנהר.
Standard
