מדפדפת בבלוג שלי אחורה בזמן, שולה זכרונות, נזכרת בתחושות, רגשות, רצונות, אנשים, מקומות. מופתעת כמעט ממה שאני מוצאת שם, פוגשת את עצמי מחדש, באיזשהו אופן.
מתי בעצם הפסקתי לכתוב? פעם הטקסט השבועי שלי היה עמוק ואמיתי. פעם הייתי מעלה פוסטים שלא קשורים לתוכנית הרדיו. מרגישה שפעם פשוט הייתי יותר, באיזשהו אופן. מתגעגעת לאני ההיא, שמצאה מילים וידעה לספר סיפורים. מתגעגעת למילים שכתבתי ושניקזו את המחשבות ואת התחושות שלי החוצה, זה מרגיש לי בריא.
מבטיחה לעצמי לנסות ולחזור לזה שוב.
התוכנית הפעם שחורה. שחורה ומוקדשת לכל אלו שנאבקים על מקומם – בין אם בבולטימור, בין אם בישראל. מוזיקה של נשמה, מוזיקה של מחאה, מוזיקה של אהבה. מוזיקה משנות ה-60-70 הסוערות, ומוזיקה בת ימינו – הסוערים גם הם (קיבינימט). מוזיקה לשוויון ואחווה (אמן ואמן), מוזיקה שהופכת את הבטן ואת הנשמה.
רשימת השידור:
None of us are free, one of us are chained.
None of us are free.
And there are people still in darkness,
And they just can’t see the light.
If you don’t say it’s wrong then that says it right.
We got try to feel for each other, let our brother’s know that we care.
Got to get the message, send it out loud and clear.