אחרי הפוסט האחרון אין לי הרבה מה לכתוב, כרגע לפחות.
שמחה שהוצאתי את שבליבי והסברתי את עצמי, וגם שמחה לחלוק ולשתף ולא להיות לבד בצעד הזה.
התרגשתי עד דמעות ממש מעשרות התגובות החמות כל כך, מהאהבה, הפרגון והתמיכה. לא מובן מאליו בכלל.
ואפילו קצת התגברתי על החרדות של השבוע האחרון, ונתתי לחיזוקים שקיבלתי למלא אותי שוב בבטחון והתרגשות.
והעיקר – אחת ששומעת תמשיך גם משם, ואני כבר מתכננת פודקאסט שבו אוכל להזמין אנשים לאולפן ולשוחח איתם. אז בטוח יהיה מעניין. (מתרגשת!)
היה לי יום שידורים מיוחד מאד השבוע, כי אחרי השעתיים שלי, יוסי בבליקי הזמין אותי להתארח אצלו ולארח אותו במחסן, שמשודר בכל יום חמישי אחרי התוכנית שלי. (אפשר להאזין לתוכנית שלנו יחד ממש כאן).
ארבע שעות באולפן הרדיו יכולות להיות מתישות מאד, אבל בתום השידור שלי יוסי הכין לי תה קמומיל והביא לי שתי עוגיות, והשעתיים איתו היו כל כך זורמות ומעניינות, שהן חלפו ביעף, ורק עשו לי חשק לעוד. כך שאם התחלתי עייפה, הרי שיצאתי עירנית וטובת לב עד מאד.
לפני כמה שבועות, אחרי תוכנית הרדיו השבועית שלי, לקחתי זוג אופני תל-אופן ורכבתי לצומת ארלוזורוב, כדי לתפוס אוטובוס הביתה. שם, בצומת, פגשתי במפתיע חברה שלא ראיתי הרבה זמן, וכשעמדנו ודיברנו ראיתי לפתע ממש מאחוריה משק כנפיים גדול מהרגיל, וזוג ברווזים יפהפיים נחתו באמצע מחנה האוהלים הגדול שבצומת, והתחילו לאכול שאריות שמצאו בחול.
זו היתה סצינה כל כך מוזרה, לא צפויה ולא קשורה לכלום, הברווזים היפהפיים האלה, שנחתו בצומת המג’וייפת, הרועשת והאומללה הזו.