בזמן האחרון וורדפס מוסיף סמיילי קטן וכמעט בלתי נראה לכל פוסט שאני מעלה (הנה הוא, פה בצד ימין, רואים?). מעניין אותי למה – אם זו בדיחה אישית שלו, אם הוא מבסוט במיוחד מהפוסטים שלי, או אולי באג טורף שנכנס לי למערכת ומלגלג עלי?
בזמן האחרון יש לי הרבה מחשבות בראש, בהרבה כיוונים – חלקם מעשיים מאד, ומשני חיים עד מאד, וחלקם מהמקום הזה בראש שאוהב להציב מכשולים בדרך, ולהזכיר את הפחדים.
אז אתעלם גם מהסמיילי הקטן והחמקמק, וגם מהקולות המלחיצים. אקשיב רק למוזיקה ולקולות הטובים.
רק עכשיו, כשאני כותבת את הפוסט, אני רואה שקראתי לתוכנית “Find your wings“, ושהצילום שבחרתי הוא דווקא של קרקע – אחרי תוכניות רבות שהצילום המלווה שלהם הוא של שמיים, ושמה שקרה כאילו במקרה הוא בדיוק מה שאני מאחלת לעצמי השנה: לפרוש כנפיים ולעוף, דווקא מתוך המקום שיודע שיש לו רגליים יציבות על הקרקע, ושלכן אין סיבה לפחד. דווקא מתוך המקום של השורשים העמוקים, לחזק אותם ולהתחזק בהם, כדי שהשנה אוכל לפרוש כנפיים ולעוף גבוה. ואהבה. מאחלת לעצמי הרבה אהבה, והרבה מוזיקה. גם לכם.
משהו מתחיל לזוז, אני מרגישה.
במוזיקה אני מרגישה. שירי מחאה עולים מכל מיני כיוונים, מרגישה התעוררות שמרגשת אותי, ומזכירה לי את מוזיקת המחאה של שנות השבעים.
משהו מתחיל לזוז, אני מרגישה.
בי אני מרגישה. כל התמונות האחרונות שלי הן של שמיים ושל ציפורים. הרגליים שלי אולי מרגישות עדיין כבדות, אבל הנשמה רוצה לעוף.