כי למרות שאנחנו חיים בעולם שאוהב לקטלג לקטגוריות ולז’אנרים, ותת ז’אנרים, ותת-תת-תת ז’אנרים, ולמרות שאוהבים להגדיר ולהפריד ולהדגיש את השונה – הרי שהכל אחד, והכל משתלב יחד – ומקהלה בולגרית מובילה בשלמות שעושה צמרמורת ממש לשיר היפ הופ זועם, שמוביל לג’אז/פ’אנק מענג, ולישראל של ימינו, לברזיל של שנות השבעים, לתופים מטרינדד, לאינדי מפרו, וכך הלאה.
2015
August
The end
Standard
אחת ששומעת #193 | 13/8/15 | Food for my Soul
קוראת לכל המלאכים, כי קרב יום. אומרת תודה על הכל, כשאני יושבת על גג העולם, בבית של דודה פנינה – עד שאני מתאהבת בחמש בובות, וקוראת להרקולס, כי הבית נמצא במקום בו יש שנאה… שרה בוגלו עם סוני ועם רוכב החצות, “צא מחיי!” (עושה קולות של לוחמת), ושוב לבד או שאולי פשוט סתיו?
צריכה אוכל לנשמתי. מחפשת אצל זרים ברכבת, בדרך לעמקים, בנסיעה מקינשאסה לירח, כשאני שותה מיץ חיפושיות ומפנטזת מתוך ביבר הזכוכית שלי על מי שייקח אותי למקום אחר..
לעוף! בלי החולמים על צבא, בלי מפסידנים. כי מה שאמור להיות זה אתה, אני, בנהר.
The end