תוכנית שמתחילה בבלוז (אבל לא עצוב), עוברת לגרוב, פ’אנק ונשמה, עם ביטים שמגיעים מכל מיני פינות בעולם ואז הופכים אלקטרונים, שלוקחים לג’אז שבועט ומְפְּסַנתֵר, ולנשים שעושות דברים אחרים, ועוד קצת קצב שלא מאפשר לשבת במקום. ולסיום – שקט. פתאומי כמעט, אבל שקט.
ואני, כמו בכל שבוע, מגלה ומבינה את עצמי דרך התוכנית שיוצאת לי. (כך שטפו טפו, כל עוד אני יוצרת תוכניות עליזות כל כך – הכל בסדר :)