זוכרת את המאבק שלה, יותר מאשר במחלה, בפיזיות שלה. את ההתמודדות עם שד כרות. זכרונות ילדות ממש. שד הסיליקון שנח ליד המיטה שלה, ושאותו היא היתה מכניסה לחזיה. את החיזורים והמחמאות שאבא שלי העריף עליה, ושאותם דחתה תמיד. וכמה שנים מאוחר יותר – את ניסיונות השחזור הכושלים והכואבים. האיומים. ותמיד תמיד את חוסר היכולת שלה לאהוב את עצמה, את איך שהיא נראית. להכיר בנשיות שבה.