חזרתי לא מזמן ממצעד זכויות האדם.
כצפוי, לצערי, היו מעט אנשים. לטעמי, לפחות. איכשהו חשבתי שהמרחק בין “זכויות אדם” ל”צדק חברתי” התקצר בעקבות הקיץ האחרון, ושאנשים הבינו שה”אדם” הזה הוא בעצם אנחנו. אני זה האדם. אותו הצדק החברתי מדבר גם על זכויות האדם, זו אותה הנשימה. אני צריכה להתאמץ כדי שהחיים שלי יראו כפי שאני רוצה אותם, גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית, כי זה קרוב מאד. אבל נראה לי שאת הקרבה הזאת מרגישים רק כאשר הפגיעה היא אישית. כשפוגעים בי אישית, כשלוקחים ממני משהו, רק אז אני אתעורר ואלחם על מה שמגיע לי. אולי.
