הוראות לבכי :: instrucciones para llorar :: instructions for crying

נתעלם לרגע מן הסיבות ונתרכז בדרך הנכונה לבכות, והכוונה לבכי שמצד אחד לא יעורר שערוריה, אך מצד שני גם לא יחטא בדמיון מגושם לחיוך. הבכי הממוצע או המקובל מורכב מהתכווצות כללית של הפרצוף ומצליל עוויתי מלוּוֶה בדמעות ובנזלת, וזו האחרונה בסוף, שכן הבכי מסתיים ברגע שמקנחים את האף במרץ. כדי לבכות, כוון את דמיונך אל עצמך, ואם אינך מסוגל לכך, משם שדבק בך ההרגל להאמין בעולם החיצון, חשוב על ברווז מכוסה נמלים או על המפרצים האלה במצרי מָגִלַן שאיש לא נכנס אליהם, לעולם. עם בוא הבכי, יש לכסות בצניעות את הפנים בשתי הידיים עם הכפות מופנות פנימה. ילדים בוכים יכסו את פניהם בשרוול הסוודר, רצוי באחת מפינות החדר. המֶשֶך הממוצע של בכי, שלוש דקות.

חוליו קורטאסר, הוראות לבכי | מתוך “שמיים אחרים”, הוצאת הקיבוץ המאוחד
(במקור מתוך ‘סיפורי קרונופּיוס ופָמַס’, 1962)
תרגום מספרדית: טל ניצן 

 ——————————————————————————–

Leaving aside the reasons for doing so, let us attend to the correct way to cry, understanding this to mean a type of crying that does not scandalize, nor does it insult the act of smiling with a parallel and clumsy resemblance. The average or ordinary crying consists of a general contraction of the face and spasmodic sounds accompanied by tears and snot, the latter at the very end, as crying finishes when one energetically blows one’s nose.
In order to cry, turn your attention toward yourself, and if this is impossible to do because you have acquired the habit of believing in the outside world, think of a duck covered in ants or of the gulfs of the Straight of Magellan that nobody ever enters.

Julio Cortázar

 ——————————————————————————–

Dejando de lado los motivos, atengámonos a la manera correcta de llorar, entendiendo por esto un llanto que no ingrese en el escándalo, ni que insulte a la sonrisa con su paralela y torpe semejanza. El llanto medio u ordinario consiste en una contracción general del rostro y un sonido espasmódico acompañado de lágrimas y mocos, estos últimos al final, pues el llanto se acaba en el momento en que uno se suena enérgicamente.
Para llorar, dirija la imaginación hacia usted mismo, y si esto le resulta imposible por haber contraído el hábito de creer en el mundo exterior, piense en un pato cubierto de hormigas o en esos golfos del estrecho de Magallanes en los que no entra nadie, nunca. Llegado el llanto, se tapará con decoro el rostro usando ambas manos con la palma hacia adentro. Los niños llorarán con la manga del saco contra la cara, y de preferencia en un rincón del cuarto. Duración media del llanto, tres minutos.

Julio Cortázar