פסטיבל ג’אז תל אביב – חוויות ומחשבות

חייבת להתחיל בבנין הסינמטק החדש, שבאמת, פשוט כל כך מכוער ונטול השראה שלא יאומן שמישהו תיכנן ועיצב אותו במחשבה תחילה, ויתרה מזאת – קשה להאמין שמישהו (להלן: משלם המיסים) שילם על זה.

הכניסה היא כמו כניסה לקניון מפואר. זו התחושה. הכל גדול ומנוכר ונטול נשמה.

המדרגות. (למעבר בין קומת הכניסה לקומות שמעל ומתחת) צרות להפליא וקטנות מלהכיל את כל האנשים שאמורים להכנס באולמות הגדולים (והמכוערים, להפליא. מזל שאולם 4, הקטן יותר, צבוע בכחול. קצת הקלה בעיניים מכל האדום שמציף מכל עבר).

השירותים. רציתם להקל על כאב הראש שמתפתח לאיטו, ולפחות לרוקן את השלפוחית? שירותי הנשים מוחבאים בקרן זוית בתוך מסדרון (מרופד בשטיח אדום + כתוביות…), ומעוצבים כמיטב מועדוני שנות השמונים במשבצות אדום-לבן.

ולפסטיבל.
אמנם הלכתי רק לשלוש הופעות, אבל ניסיתי לבחור את אלו הפחות מוכרות ופחות מובנות מאליהן עבורי.
והיום זה השתלם – ובגדול. שלישיית דימיטרי בודורוב, עם החלילן תיאודסי ספאסוב היו מרגשים, מיוחדים וצנועים כל כך, שקשה היה שלא להתרגש. עיבודים ג’אזיים של מוזיקה בולגרית עממית, בעדינות ויופי ונשמה גדולה. יצאתי מרחפת מהאולם, ממש כך.

גם בהופעה של קובי ישראלית ואורן מרשל נהניתי. אקורדיון, טוּבּה, תופים וסקסופון, כאוס ושטויות ומוזיקה יהודית, כולם חוברים להם יחד לרעש מופלא, כשברקע מנשבת רוחית יהודית/בלקנית. משהו אחר לגמרי, ואין לי ספק שזו אחת היציאות המפתיעות בפסטיבל, ובכלל.

* כוכבית לציין שמתוך שלוש ההופעות שראיתי זו של שלישיית דימיטרי בודורוב היא היחידה של אמנים שאינם ישראליים, ועצם העובדה שהם היו לבושים יפה ושהם לא לעסו מסטיק על הבמה, כבר ריגשה אותי, עוד טרם תחילת ההופעה המקסימה שלהם. בכלל, להקה שבאה עם צניעות אמיתית, ואהבה אמיתית. האגו לא תפס שם מקום על הבמה – אפילו לא אצל החלילן (אח, איזה גבר מרשים), שהוא אחד המוזיקאים הגדולים של בולגריה.

* ועוד כוכבית – פנייה נרגשת למוזיקאים ישראלים. בבקשה, אל תעלו להופיע על במה כשאתם לועסים מסטיק. לא רק שזה לא מכובד, זה דוחה. ממש. ואנא אנא אנא מכם – אל תדברו לקהל תוך כדי לעיסת מסטיק! פשוט לא.