Remain cool while driving by Shooshka | Eliana Ben David on Mixcloud
שש בערב (מתוך: “מיומנו של ישראלי שפוי“)
דורון רוזנבלום כתב, יוסי בנאי דיבר
שש. השעה שש בערב.
…כבר בשם, אם תשימו לב, יש משהו מרגיע: שֵׁשׁ…ששששששש
ובעיקר שש בערב ביום הראשון של החורף.
טוב, לא בדיוק חורף. בארץ הלא החורף הוא לא מי יודע מה חורף.
אז נגיד, לא שיא הקיץ.
זה היום הראשון אחרי המעבר משעון החורף, ולכן הערב כבר ירד,
וכל האורות נדלקים במטבחים, בחדרים, בבתים, כשכולם נראים מזמינים וביתיים.
ומכיוון שהשעה רק שש עדיין כל החנויות פתוחות והמדרכות מוארות והערב נראה ארוך ארוך.
ובערב, כשיש תאורה נכונה, אנחנו גם נראים הרבה יותר טוב.
ענן הלחות הסתלק מעל מישור החוף, רואים פתאום כוכבים ואורות מנצנצים של ישובים קרובים ורחוקים.
האוויר יבש, בלי סערות. ויש ריח קל של אחרי הגשם ואווירה של יום חול שלא קרה בו שום דבר מיוחד.
שלא קרה בו שום דבר מיוחד. שום דבר מיוחד.
ריח של גויאבות וקלמנטינות ראשונות.
שעת בין ערביים שהיא בעצם לא היום עם הצרות שלו ולא הלילה עם הפחדים שלו, אלא משהו שבין לבין.
שעה שמתנדנדת כמו בערסל ברגע של שקט.
אחרי החגים, לפני הגזירות.
אחרי היורה, לפני השפעת.
אחרי המלחמה, לפני הפיגועים.
והשעה הזו מתארכת לפעמים לשעתיים-שלוש.
ולעתים רחוקות, כשיש שילוב נדיר גם של תנאים אקלימיים וגם של תנאים פוליטיים.
השעה הזאת חוזרת לפעמים כמה ערבים רצופים.
אבל בדרך כלל זה לא יותר מערב אחד, שעה אחת, פעם אחת בשנה,
שבה נדמה כאילו יש חיים ישראליים נורמאליים, תקניים, שמתקיימים בהווה.
אתם יודעים, רוב הארצות בעולם הן בדרך כלל הן הן עצמן רוב הזמן,
ורק ישראל היא היא עצמה או מה שהיא הייתה צריכה להיות.
רק במשך אותה שעה בודדה, שבה היא מוגשת לנו בטמפרטורת החדר.
צריך לאהוב את השעה שש בערב ביום הראשון של החורף,
את השעה השקטה שבין לבין.
בין מה שקרה למה שעלול לקרות.
צריך לתפוס את השעה הזו, להתענג עליה, למשוך אותה כמה שרק אפשר.
כי כבר בשעה שבע אנחנו עלולים להתגעגע אליה מאוד.
מאוד מאוד.
