זוכרת את המאבק שלה, יותר מאשר במחלה, בפיזיות שלה. את ההתמודדות עם שד כרות. זכרונות ילדות ממש. שד הסיליקון שנח ליד המיטה שלה, ושאותו היא היתה מכניסה לחזיה. את החיזורים והמחמאות שאבא שלי העריף עליה, ושאותם דחתה תמיד. וכמה שנים מאוחר יותר – את ניסיונות השחזור הכושלים והכואבים. האיומים. ותמיד תמיד את חוסר היכולת שלה לאהוב את עצמה, את איך שהיא נראית. להכיר בנשיות שבה.
אני זוכרת שהיא סיפרה לי פעם (ואני הייתי ממש ילדה), על אישה כרותת שד שהיא הכירה. צעירה, רווקה. זוכרת שהיא סיפרה על הגברים שמתחילים איתה, והיא היתה אומרת להם “עזבו, לכו תמצאו מישהי עם שני שדיים”. זוכרת את ההערצה של אמא שלי כשהיא דיברה עליה. ביכולת שלה לדבר את המחלה, להכיר בה בריש גלי, ולא לתת לה להשתלט על חייה. זה מה שאני מרגישה מהפרוייקט החזק הזה. הכרה. הכרה במחלה. הכרה בעצמי. בלי פחד. וזה חזק מאד. מתקיף. מזעזע. מעציב. וגם מעצים. לעיתים, לפחות. בטוחה שעבור אלו שחולות בסרטן השד הפרוייקט מייצר משהו אחר. אולי מקום מבטח שכזה, אולי קהילה ונחמה, אולי תקווה.
