על כנפי אווזים

כשאני יושבת פה עכשיו, והאויר של אוגוסט עוטף אותי חם ולח וסמיך, הביקור שלי בפסטיבל Way Out West בשבדיה מרגיש כמו חלום רחוק, כמו ביקור ביקום אחר. האור של השמש בשבדיה שונה, בהיר ולבן. Crystal clear, אמר לי האיש במלון, ובאותו רגע הבנתי את משמעות הביטוי. ממש כך, צלול, ברור כשמש.

בסופו של דבר, אני זוכרת בעיקר יום אחד מהפסטיבל, את היום האמצעי, היום המושלם. יום שישי.
זוכרת שהייתי שם ביום הראשון (חמישי), זוכרת שהיה נחמד ונעים ויפה (ויקר), נזכרת אחר מאמץ בהופעה המצויינת של Florence and the Machine – אח, איזו דרמה קווין. רציתי להכנס איתה למיטה ולהכות אותה בה בו זמנית. מהממת ומעצבנת, עם קול מצויין ונדיר בעוצמתו, ושואו אדיר, עם הרבה תקשורת טובה עם הקהל. אין ספק שהיא יודעת להופיע. נזכרת בצער בהימלטות שלי מההופעה המצופה של ה-Black Keys, שהבאסים שלהם היכו בי פיזית בעוצמה חזקה כל כך שזה ממש כאב לי בבית החזה, גרם לי להרגיש שאני עומדת להקיא, ולאחר שני שירים לברוח משם. אכזבה גדולה.

ויום שישי, יום שישי, יום שישי. יום שהתחיל באפרוריות ובגשם שגרמו לי לרוץ ולקנות מעיל, ושבסופו של דבר היה יום יפהפה, מעונן-שמשי-טפטוף-שמשי (וקר, כמה קר היה בלילה!), והופעות פשוט מושלמות ברצף, אחת אחרי השנייה. אפילו אלו שלא התרגשתי מהן ושלא היו לי צפיות מהן, כמו Billy Bragg, מוזיקאי פולק-רוק בריטי ואקטיביסט לוחם, שהשירה שלו והדיבורים בהופעה מעוררים למודעות ולמחאה. הקסים וריגש אותי מאד.

אחריו Ane Brun, זמרת נורבגית שחיה בשבדיה, שתכננתי להעביר איתה זמן קצר עד ההופעה של Afghan Whigs, שחיכיתי לה, אבל היא היתה נעימה כל כך, ומזג האויר יפה כל כך, בשילוב נפלא שכזה שויתרתי על הרעש של האפגנים, ונשארתי איתה. וצ’ופר נוסף – אירחה את חוזה גונזלס המקסים לשיר אחד. תענוג.

אחרי עלה דואו הפולק של האחיות השבדיות המתוקות והפעוטות (בנות 22 ו-19!) First Aid Kit. גם להופעה שלהן לא ממש ציפיתי, אבל הן היו מתוקות להפליא, וריגשו אותי מאד (יחד עם עוד כמה וכמה אלפי איש בקהל) כששרו את Tiger Mountain Peasant Song של ה-Fleet Foxes, וסיפרו שארבע שנים קודם לכן, באותו פסטיבל ממש, הן ראו את השועלים בהופעה, ומצאו השראה עד כדי כך שהקליטו את הקאבר לשיר שלהם, ביער ליד ביתן, והקאבר הזה הוא הוא שהפך אותן למפורסמות. (כל זאת אני יודעת תודות לבחור השבדי שעמד לידי ותרגם לי הכל).

ואחריהן – Wilco.

אני לא מאזינה ל-Wilco באופן קבוע, לא מכירה את השירים שלהם בעל פה, ולא חושבת שהשמעתי אותם אי פעם ב’אחת ששומעת’, אבל מעריכה אותם מאד, ובהחלט חיכיתי להופעה שלהם. וכשהם עלו על הבמה והתחילו לנגן, עלו לי דמעות של התרגשות בעיניים, והרגשתי חנק קל בגרון. חייבת להודות שזה הפתיע אותי, לא ציפיתי להתרגש ככה. היתה הופעה מצויינת, ואני הייתי מאושרת (בין אלפי צנוניות שבדיות קרירות…). רקדתי ללא הרף, והרגשתי בעננים. כמו ילדה ממש. מבחינתי זה היה בפירוש רגע שיא בפסטיבל. ובכלל.

ומיד אחריהם, בבמה ממול – Feist. נהדרת גם היא, הופעה מצויינת, שופעת אנרגיות וקסם אישי. פייסט הנפלאה, היחידה שיכולה ללבוש סטרפלס וחצאית מיני ועדיין להראות כמו האישה הכי קול בעולם, בליווי להקת חוטבי העצים שלה, ושלישיית זמרות הרקע הביזארית Mountain Man, שרה לי את כל מה שרציתי (למעט One Evening, אבל סלחתי לה כי היא שרה את I’m Sorry), ובסוף העלתה את ג’ק טווידי לדואט מהאלבום האחרון של Wilco. קסם אמיתי.

עכשיו עלה Bon Iver, שאני לא אוהבת באנטי ילדותי ועיקש. אבל ברק אמר שההופעה טובה, אז נשארתי (וגם חיכיתי לתפוס מקום ליד הבמה של Blur, כך שהייתי שם בכל מקרה). האמת – הופעה טובה, טובה מאד אפילו. אנשי הבמה והבטחון בבמה ממול נעו לפי הקצב, ולהניע שבדים זה לא צחוק. אז באמת טוב. אבל איכשהו בסוף הוא הצליח להרגיז אותי באופן הדיבור שלו, עם איזו בדיחה ממורמרת וגועלית על Feist  ו-Wilco (הומור של פולנים – תמיד יש בו מן האמת), ובאופן סופי – כשעלה להדרן.
חשוב להבין – אין הדרנים בפסטיבל כזה. הכל מדוד ומדוייק ומתוזמן, וכל אחד נותן הופעה ב-דיוק בזמן שלו, ויורד. אין הדרנים. ובטח ובטח לא כשאלפי אנשים (עשרות אלפי?) מחכים להופעה של Blur. בקיצור – לא אוהבת את בון איבר, פשוט לא.

BLUR (או כפי שזה באמת צריך להקרא: המופע של Damon Albarn. אחד ויחיד. משהו מיוחד מאד האיש הזה).

לא יודעת אם אני אוכל לתאר במילים את ההופעה המצויינת הזאת, את הסקאלה המוזיקלית הרחבה שלה, את דיימון אלברן המלך, המוכשר, היפה, המצויין. אש מהדקה הראשונה של ההופעה, עם כל השירים המוכרים, וכל הזמן עוד הפתעות, כמו עוּד בביצוע לשיר המושלם Out if Time, ודמעות שעולות בשירים כמו Sing ,This is a Low, ובסיום הנפלא והמושלם פשוט: The Universal. בהופעה הזאת הבנתי שדיימון שר על אהבה. אולי אפילו רק על אהבה. גם כשהוא לא שר על אהבה. אני אוהבת אותו בכל ליבי, זה בטוח.

באותו לילה, כשחזרתי מותשת ודואבת למלון, המשפט “רגליים בתוך הקבר, אבל הראש בעננים” לא יצא לי מהראש. ריחפתי, מרוגשת ונרגשת, מלאה עד להתפקע, והרגליים שלי כואבות כל כך, שאני יכולה רק לצנוח על המיטה. ולחלום על מוזיקה.

כל יום בפסטיבל הרגיש לי כמו אירוע אחר, עם קהל אחר, סגנון לבוש אחר, אנרגיה אחרת. כל יום היה מלוכלך יותר וצפוף יותר מקודמו, בכל יום התרבו המעשנים ובני הנוער. ובעצם, אחרי היום השני והמושלם, הגעתי לשיא רגשי שכזה, שבעצם “הספיק” לי.
וביום האחרון, בו כבר הייתי ממש “מחוץ למשחק” – גם מעייפות מצטברת וכאבי תופת בכפות רגלי הדואבות, גם מעשרות אלפי האנשים (נוער, בעיקר) שגדשו את הפארק, ובעיקר בגלל מלאות נפשית מהיום הקודם והמושלם – בכל זאת היו שלי שני רגעי נחת:
The Field, שזה בכלל המוזיקאי האלקטרוני השבדי Axel Willner, שנתנו הופעה/מסיבה מעולה של שעה, בה רקדנו מההתחלה ועד הסוף (ובעיקר הופנטתי על ידי נערה אחרת, שרקדה בכזו אנרגיה וחופשיות, וכל כך אחר מכולם, שלא יכולתי לשלא להעריץ אותה)
Mogwai, אהובי, שריגשו אותי ועוד אלפייה של שבדים בהופעה מצויינת, שגרמו לי להזיל דמעה או שתיים, ושעכשיו, אחרי ההופעה, אני אוהבת אותם עוד יותר.

אלו, אגב, שתי להקות שנראה לי שאפשר יהיה להביא לארץ בקלות. מה גם שהבנתי למה ההופעות בארץ הן מהטובות בעולם, גם אם הן בפני קהל מצומצם יחסית – כי הקהל בארץ פשוט כל כך אסיר תודה, כל כך מעריך את עצם הגעת האמן להופיע פה, ואנחנו פתוחים ומקבלים ונותנים ומתמלאים מהשנייה הראשונה, באנרגיות שאין בחו”ל, אצל כל האירופאים ברי המזל שזוכים לראות אינספור הופעות כל הזמן. אנחנו באמת באמת מעריכים כל הופעה.

הפספוסים שלי. לא ארחיב בדיבור כי כל פספוס כזה עדיין כואב לי עמוק בלב.
ויש לא מעט, פשוט כי הייתי עייפה כל כך וגופי דואב כל כך בסוף יום הופעות בפארק, שלילה אחר לילה ויתרתי על ההופעות הנוספות במועדונים שונים בעיר. וככה פספסתי את Rodriguez, הוא Sixto Rodriguez ולא אחר, ששר את Sugarman המיתולוגי. וגם את ה-Chromatics, ואת Django Django, ואת Alt J, ואת Papa M, ואת John Maus, ואת ה-Jacuzzi Boys. את Jonathan Richman, שהוא כנראה החמוד באדם, פספסתי כי הייתי כל כך עייפה מהלילה הקודם, שלא הצלחתי להביא את עצמי לפארק להופעת הצהריים שלו, וכנראה שבהחלט פספסתי את אחת ההופעות המקסימות. את I Break Horses שרציתי מאד לראות, פספסתי כי הם הופיעו במקביל ל-Blur. וזה לא חוקי ממש. ו-Mazzy Star, המיתולוגים שלי. (סמיילי בוכה).

שבדיה, שבדים.

• בלונדינים, אבל פחות ממה שחשבתי.
• יפים, אבל פחות מהצפוי.
• רזים, אבל לא מעט בחורות מלאות, באופן מפתיע ונעים.
• מנומסים (אבל פחות…)
• לא חייכניים, וחבל.
• אה, יולדים הרבה תאומים! הרחובות מלאים זוגות עם עגלות תינוק לתאומים.
• השירותים הציבוריים, גם אלו הכימיים – היו נקיים להפליא. מסתבר שהשבדים לא סובלים מפראנויאת “הטוסיק של מישהי נגע פה ולכן אני צריכה להשתין באויר ולהתיז שתן על האסלה”. ותענוג להשתין שם, מה גם שכצ’ופר יש אלכוהול לחיטוי הידיים בכל תא כימי שכזה. יופי.
• עוד נקודת ציון לשבח לשבדים – בכל חנות בה ביקרנו היתה מוזיקה מצויינת. סגנונות שונים לגמרי, ותמיד תמיד מעולה. כנראה שיש להם את זה מוזיקלית, לשבדים.
• אור שמש מדהים וצלול, אבל את הירח לא ראיתי באף אחד מן הלילות.

מסקנות:

• פסטיבל רוק זה יופי.
• זה אינטנסיבי מאד, מעייף מאד. (הי! עבדתי קשה!)
• יקר בשבדיה.
• כנראה יקר בכל פסטיבל.
• כדאי לבדוק היטב מה מזג האויר הצפוי בחו”ל לפני שנוסעים, ולהתכונן בהתאם (זאת אומרת שגם אם פה אוגוסט, 11 מעלות עדיין פירושם שקר, וכדאי לקחת סוודר וגם מעיל).
• אני הכי אוהבת מוזיקה של בנים, בסופו של יום. ההופעות האלו שמלאות מוזיקה אלקטרונית-אקספרימנטלית, פוסט-רוקית עם גיטרות ותופים, והקהל תמיד רובו ככולו גברי – Mogwai, The Field, MMW, Tortoise.
• ואני הכי אוהבת את המוזיקאים שהם בני גילי, יותר או פחות.
• Damon Alburn.

אלבום של תמונות – חשוב מאד

ה-Set Lists של ההופעות שעשו לי את הפסטיבל (לפי סדר ההופעות, מתוך אתר setlist.fm):

WILCO

1. Poor Places 
2. Art Of Almost 
3. I Might 
4. I Am Trying to Break Your Heart 
5. Handshake Drugs 
6. Impossible Germany 
7. Born Alone 
8. Sunken Treasure 
9. Whole Love 
10. I’m Always In Love 
11. Heavy Metal Drummer 
12. Dawned On Me 
13. Hummingbird 

FEIST

1. A Commotion 
2. I Feel It All 
3. Mushaboom 
4. My Moon My Man 
5. Graveyard 
6. Comfort Me 
7. The Bad In Each Other 
8. Undiscovered First 
9. The Limit to Your Love 
10. The Circle Married The Line 
11. Sealion (Nina Simone cover)
12. You and I (Wilco cover) (with Jeff Tweedy) 

BLUR

1. Girls & Boys 
2. Tracy Jacks 
3. Jubilee 
4. Beetlebum 
5. Coffee & TV 
6. Out of Time 
7. Young & Lovely 
8. Trimm Trabb 
9. Caramel 
10. Parklife 
11. The Puritan 
12. Popscene 
13. Song 2 
14. Tender 
15. This Is a Low 

Encore:

16. Sing 
17. Under The Westway 
18. Intermission 
19. End of a Century 
20. For Tomorrow 
21. The Universal 

FLORENCE AND THE MACHINE

1. Only If for a Night 
2. Rabbit Heart (Raise It Up) 
3. Cosmic Love 
4. Shake It Out 
5. Dog Days Are Over 
6. What the Water Gave Me 
7. Heartlines 
8. Leave My Body 
9. Spectrum 
10. Never Let Me Go 
11. No Light, No Light 

MOGWAI

1. New Paths To Helicon, Pt 1 
2. How to Be a Werewolf 
3. White Noise 
4. I’m Jim Morrison, I’m Dead 
5. Rano Pano 
6. Auto Rock 
7. Hunted by a Freak 
8. Mogwai Fear Satan 
9. We’re No Here 

על כנפי נשרים – נילס אולגרסון על שטר של עשרים קרונות.
(חזר איתי לארץ)