שיר שערן כתב לי וגם עלי, אי אז כשהיינו י”בתניקים חמודים והוללים, במשאית שלקחה אותנו טרמפ הביתה אחרי פסטיבל הג’אז באילת, 1989, כנראה.
זכיתי בכרטיס גלובלי לפסטיבל בתוכנית הרדיו של ארז טל ואברי גלעד, “סנדויץ'”, מישהו זוכר? הם היו מעלים מאזינים לשידור חי ומתעללים בהם, אבל בגלל שכל כך חשקתי בפרס, החלטתי שאני מוכנה להקריב את כבודי העצמי.
מה שקרה זה שהם היו מקסימים אלי, ושכחו להיות מרושעים (היה להם סטופר שאיתו מדדו כמה שניות כל מאזין שרד בשיחה איתם), והעניקו לי את כרטיס הזהב מתנה.
ומה שקרה עוד, זה שהיתה הפסקת חשמל ביבנה באותו זמן, וכך, חוץ משני חברים לכיתה שהקשיבו באזניות, אף אחד לא שמע את רגע התהילה שלי! מצער מאד.
אמא נתנה לי 50 ש”ח, ואמרה “רק אל תסעי בטרמפים”, וסבתא נתנה לי 50 ש”ח ואמרה: “רק אל תסעי בטרמפים”.
אני וכרמית תפסנו טרמפים (בלתי נשכחים) לאילת, שם פגשנו את החבר’ה מגרעין הנח”ל שלנו, ישנו על החוף ושם גם התקלחנו, ואני, עם 100 הש”ח שלי האכלתי את כולם.
כל ערב היינו מגיעים למתחם הפסטיבל, ואני נכנסתי להופעות, רק שמהר מאד גיליתי שהישיבה באולם גורמת לי להרדם. נרדמתי בהופעות של הגדולים ביותר (מישל פטרוצ’יאני, למען השם!), ואז התחלתי לתת את הכרטיס שלי לאנשים אחרים, ואני ישבתי להקשיב מחוץ למכולות של ההופעות.
היה מושלם.
ואת השיר הזה ערן כתב לי (עלי), בדרך חזרה:
מריחואננה היא עלה ירוק
שרק רצתה לגדול בשקט
בארץ האין חוק.
ננה שקעה במצולות האינספור,
ננה שקעה לאמור.
לאמור שזה מובן מאליו,
שהיא התכוונה אלי ולא אליו.
מריחואננה בתוך טבק,
אני חותך את זה חזק.
ננה בכוס התה,
לאמור כך אני תמיד חוטא.
מתאים לה לננה לחשוב
שלהקניט זה לאהוב.
ננה כובשת את יצרי,
ובונה לה סביבו מבצר מקרי.
ננה מייחסת למשמעות שהיא מחפשת
בועת אמת צרופה.
היא לא תדע שפעם בערתי, ועכשיו זו כבר שריפה.
ננה לא מרגישה,
ננה מפתחת גישה
ננה בולעת משמעות.
