שני אפסים הולכים במדבר. פתאום הם רואים מולם 8. “תראה איזה דביל”, אומר אחד מהם, “בחום הזה הולך עם חגורה”.

מסוכנת

פייסבוק הציע לי לראות את “20 רגעי-פייסבוק הגדולים שלי השנה“. (עכשיו, בסוף 2014, אני רואה שהייתי תמימה כששמתי את הלינק, כי הרגעים של 2013 התחלפו באחרים, חדשים. אולי לטובה, ובכל זאת – שמחה שכתבתי את הפוסט הזה בסוף השנה שעברה)

לחצתי.

אני לא יודעת על סמך איזה אלגוריתם פייסבוק מצא את עשרים הרגעים הגדולים שלי השנה, כי התוצאה יצאה איזוטרית מאד, אבל גם נגעה וגם הראתה אלו מהמילים שלי מגיעות הלאה (ואלו מילים לא, אם כבר).
וגם גרמה לי להבין שמדי פעם כתבתי דברים חשובים, שמקומם אולי פה, ולאו דווקא בזמניות של הפייסבוק.

בשנה הזאת אחותי ובן זוגה איבדו את יובלי, ביתם בת השלוש, שנפטרה באמצע פברואר. והשנה הזאת כולה היא עבורי בסימן של אהבה, געגוע, כאב, קבלה, חיים ומוות.
נראה לי שזו השנה בה בכיתי הכי הרבה מכל שנותי (שזה דבר נפלא, אל תטעו לרגע. ברכה גדולה עבורי). חיבקתי וחובקתי הרבה השנה. אני חושבת שהשנה הרגשתי עד כמה הצד הביקורתי שבי התמתן – נתתי לעצמי להיות, וקיבלתי אחרים כפי שהם. השופטת שבי יצאה לפנסיה מוקדמת, וגם זה דבר מבורך. בשנה הזאת הרגשתי איך הפצעים שלי מגלידים ומחלימים (או אולי נכון יותר – ראיתי איך הם הגלידו והחלימו), כמו קליפה שמתקלפת, כמו נשל של נחש. בשנה הזאת עשיתי צעד גדול עם עצמי, הטלתי עוגן ושיחררתי. התמקמתי.

אני יודעת שהדברים הפוליטיים שאני כותבת זוכים לתהודה קטנה יחסית (לכן, אגב, המצאתי את “מבחן החתול” – להעלות מדי פעם תמונה של חתול חמוד, כדי לוודא שאני עדיין מופיעה בפיד של אנשים), אבל לפחות שני פוסטים חשובים שכתבתי זכו לתהודה אמיתית (שוב, על פי “עשרים הרגעים” של פייסבוק) – האחד נכתב ביום השואה, והשני לאחר מותו של נלסון מנדלה, ושניהם דומים להפליא.
אז הנה, אני מעלה אותם לבלוג שלי, כדי לתת להם חיים ארוכים יותר.

1 – נלסון מנדלה
נתקלתי בפוסט מהבלוג של גיא בניוביץ’, שהרגיש קרוב מאד לחוויה האישית שלי, וחלקתי אותו בפוסט בפייסבוק, שלהפתעתי זכה להמון תגובות:

גם אני גרתי בדרום אפריקה של ימי האפרטהייד, וגם אני חוויתי זאת על בשרי.
המשפחה שלי עברה לגור בדרום אפריקה בשנת 1984. בכל פעם שאני חושבת על זה אני נדהמת מהמהירות שבה אמא שלי, מלח הארץ וכו’ וגו’, התרגלה מהר כל כך לעובדה שיש לה עוזרת בית כל יום, כל היום. אישה בת גילה בערך, עם ילדים בני גילנו, בערך. אישה שזוכה לראות את הילדים שלה פעם בחודש במקרה הטוב (או חודשיים), כי היא מתגוררת בחדר קטן שצמוד לבית הענק שלנו, והם גרים מרחק שעות נסיעה, בכפר איפשהו. 
תמיד מדהים אותי להזכר במהירות בה אנשים מפסיקים לראות באנשים אחרים בני אדם חיים, ומתחילים לנגוש בהם כעבדים. אמא שלי היתה מעבידה טובה, אבל אני זוכרת את החברות שלה, ואת הדרך בה הן דיברו על העובדות שלהן (“הכושיות שלהן”) (מחריד). הזלזול העמוק, רמת התלונות – כמו בסרטים על ארצות הברית של שנות החמישים (ראיתם את “the help“? ככה). 
בילדותי קראתי על זה בספרים (כל ספרי השואה החביבים עלי), למדתי היסטוריה, ואחרי שנים למדתי על באוניברסיטה – על המחקרים של זימברדו, שמוכיחים עד כמה גרעין ה”אנושיות” שבנו הוא קטן.
בגלל זה האמון שלי בבני אדם הוא מזערי. כי יש בנו המון טוב, אבל מאתגר הרבה יותר להוציא אותו החוצה. את הרע, המיזנטרופי, ממש לא צריך להתאמץ כדי להביא לידי ביטוי. לכן אנחנו מפחידים כל כך.
מסירה את כובעי ומרכינה ראש על מותו של נלסון מנדלה. משכמו ומעלה.
מקווה שגם פה יום אחד זה ייגמר.

2 – יום השואה, שהיה עבורי חזק במיוחד, עם ההתנהלות הממשלתית והחברתית בעניין הפליטים.
ב-2008 נסעתי לבקר חבר גרמני. התארחתי אצל משפחתו במינכן, ואני והוא נסענו לביקור קצר בברלין. ביקרנו שם גם באתרי זכרון למלחמת העולם השנייה, ואחד מהם (צ’ק פוינט צ’רלי, אם אני לא טועה) היה חווייה מטלטלת לשנינו. עברנו בין תמונות מתעדות, ושנינו קורסים תחת ההיסטוריה של עצמנו – הוא בהתמודדות מול סבו, שבגיל 24 גילה שהיה נאצי פעיל בתקופה ההיא, ואני היהודיה, מקורבנות השואה. 
המטלטל מכל, עבורי, היתה העובדה שעברתי שם בין התמונות וכל מה שעבר לי בראש זה שאם היטלר היה מחליט שהגזע הארי הוא שחום עם אף גדול, הרי שהכל היה חוזר על עצמו בדיוק אותו דבר, רק בהיפוך תפקידים. מה שטלטל אותי היתה ההבנה שבני אדם הם בני אדם, ושהרוע כמעט תמיד נובע מפחד גדול ולא מודע ברובו, ושהכל יכול לקרות. ראיתי ברוחי איך יהודי גרמניה משמידים את כל הארים, איך השואה מתהפכת. והזדעזעתי. 
ובחיי היום יום – אני מרגישה את זה כל הזמן. את הפחד, את ההתנהלות ההשרדותית שלנו, את חוסר הסובלנות לאחר, את הכעס והשנאה, את ההתעלמות ממצוקה של רבים כל כך – בין אם קשישים (ניצולי שואה או לא. האם זה באמת משנה?), עניים, מהגרי עבודה, פליטים, ערבים. אני יושבת בטוחה בביתי ואין לי מושג אמיתי על הזוועה שמתרחשת קרוב כל כך, בעזה. מזדעזעת ממחנות הפליטים במדבר שבונים לפליטים הסודנים שמגיעים הנה בעור שיניהם. ובמחי תוכנית טלויזיה אני עוברת לנושא אחר. והנה אני המון דומם. והנה אני מבינה איך זה קרה אז, בגרמניה. כי אני המון דומם.
ביום השואה השנה אני מרגישה אשמה.

וכמובן, להיט השנה, הבדיחה הקלאסית של אבא שלי:
שני אפסים הולכים במדבר.  פתאום הם רואים מולם 8. “תראה איזה דביל”, אומר אחד מהם, “בחום הזה הולך עם חגורה”.

———————————–

אני פותחת את שנת 2014 עם התכווננות לשינוי, לעשייה ולצמיחה אישית ומקצועית.
אני רוצה להמשיך ולשדר את המוזיקה שלי, שהיא הרבה יותר ממוזיקה עבורי – זה אני מאמין שלם ומלא. זה העולם שמלא באפשרויות ובחירות וקסמים, אבל צריך לכבות את הטלויזיה ולסגור את הרדיו כדי לגלות את העולם מלא היופי הזה. ואני רוצה שהרבה יותר אנשים יאזינו למוזיקה שאני משדרת.
אני מקווה ורוצה להמשיך ולהעלות את העוולות היומיומיות שמתרחשות כאן למודעות כללית ורחבה יותר. אני רוצה להמשיך ולהאמין ששינוי הוא אפשרי, שהטוב יכול לגבור על הרע.
אני רוצה להכיר עוד ועוד אנשים נהדרים כמו שזכיתי להכיר השנה.
אני רוצה שהרבה אנשים יסעדו על שולחני השנה.
אני רוצה להקים את פרוייקט המוזיקה שאני מתכננת (וגם את ההוא, הפרוייקט הקטן, שנזנח).
אני רוצה לעשות ספלים וקערות מקרמיקה, במו ידי.
אני רוצה להמשיך ולהתעקש על עברית נכונה (אבל ברוח טובה).
וברוח “עשרים הרגעים” של פייסבוק – אני מאחלת לעצמי למצוא ידיד לחיים, חבר אוהב ואהוב, שותף לדרך.

ולסיום – חתול. אפילו שניים. חתוליים, אהובים כפליים.

2 Responses to “ שני אפסים הולכים במדבר. פתאום הם רואים מולם 8. “תראה איזה דביל”, אומר אחד מהם, “בחום הזה הולך עם חגורה”. ”

  1. מי ייתן ו-2014 תביא איתה את כל מה שביקשת וכל מה שהחל לקרום עור בשנה העברית הנוכחית

Leave a Reply

*
*

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.