המוזיקה של ילדותי – פוסט אורח של אידית גרשוני טירולר

גן חובה עם הגננת תמר, מסיבת סיום – הזיכרון המוזיקלי הראשון שאני משייכת אלי, ילדה קטנה בת 5 וחצי.  כנראה שהיה לנו איזה קטע ריקוד, אבל אני כבר הפלגתי בדמיוני עם השיר ונשאתי תפילות והזלתי דמעות. אין לי צל של ספק שהשיר, עם המוזיקה המתרוננת דווקא, סלל את המשך הדרך לאהובי נפשי – שירים מלנכוליים…

בין תקליטי המוזיקה הקלאסית, נעימות שמאלציות והגבעטרון, קנה אבא את ה-להיט של שנת 81′: על הדבש ועל העוקץ של נעמי שמר. בין כל שירי האלבום מצאתי פנינה שמשכה את אזני. עברו הרבה שנים עד שהבנתי מי זה הרבי נחמן הזה שכתב את המילים. עד היום זה שיר שמרגיע אותי מאוד.

כיתה ו’. באחת מתוכניות זהו זה דיבר המוזר הזה עם החולצה והתקליט על להקה אנגלית כלשהי, ואז סובב לנו תקליט מול הפרצוף ונעלם מהמסך לצלילי מתח ונגינת גיטרה מהפנטת, וכל שתפס לי את העין היה בחורה מסתחררת בסלואו מושן עם שיער ארוך ושופע, והלב שלי נתפס חזק חזק בין המיתרים וחשבתי שזה הדבר הכי יפה ששמעתי בחיי.
היום הייתי מיד משזמת את השיר המיסתורי או חוקרת ביוטיוב -אבל אז… הו, חוסר האונים. מה זה השיר הזה? מי שר אותו? איך אוכל לשמוע אותו שוב??? איפה?? כלום. נותרתי בעלטה.
3 שנים אחר כך – כיתה ט’, ביה”ס לחינוך סביבתי מדרשת שדה בוקר – צלילים מוכרים להחשיד נשמעים מהטייפ של שותפתי לחדר. אני פורצת בסערה לנישה שלה ומגלה שזה מתנגן מקסטה שהאח הגדול שלה הקליט לה.
הבנתי שיש ניסים בעולם.

רק מתולתלות יבינו איך נתפסתי דווקא לאימג’ של הבחורה והשיער, כשברוב הקליפ – הדי משעמם יש להודות – היא בכלל לא מסתובבת והשיער המרהיב שלה לא נפרס, אבל ניחא. (וכדי להנות באמת מהשיר הענק הזה מומלץ להקשיב לגירסה המלאה.)

רדיו. כמה רדיו שמעתי בחופשים הגדולים של כיתה ז’ וח’. במקום הקטן והמאובק שגרתי בו המוזיקה היתה חלון לעולם. איזה מזל שהיתה לנו רשת ג’.
הפתיע אותי לגלות כמה השקיעו שם בשירי הפתיחה של התוכניות וגם שזכרתי את כל המילים. כולן!

באחת התוכניות היה משחק  “הכה את התקליטיה“. מאזינים היו מתקשרים ומבקשים שיר, ואנשי התוכנית (לא זוכרת אם יקיר אביב או שוש עטרי) היו צריכים להשמיע אותו הכי מהר שאפשר. אם עברה דקה והשיר לא הושמע – המתקשר זכה בפרס. זה היה די נדיר. מתקשר אחד ביקש את השיר הזה והצליח, ומאז קיטלגתי אותו כשיר שאם מתישהו, בשנה הבאה נאמר, אאזור מספיק אומץ ואתקשר, אבקש אותו. בתקווה שישכחו ממנו שוב אבל בעיקר כי הוא היה מיוחד ומצא חן בעיני.

באותה תקופה גם נדלקתי בטירוף על דיויד בואי אבל עוד לא גיליתי את מייג’ור טום וה-space oddity שלו. מישהו יודע אם היה באמת מייג’ור טום כזה ששני יוצרים כתבו עליו שירים? או שזו וריאציה מאוחרת של חסידי בואי על הנושא?
* בלהט הכתיבה זרקתי ליקום את שאלת מייג’ור טום שלי – שעלתה באותו רגע, לא הכינותי מראש -והמשכתי… מה שהתבקש, וטוב שאליענה בסביבה, היה רק לשאול את אלוהים. וגוגל אכן מצא. הנה לינק המשייך (באופן לא רשמי) את שני השירים זה לזה.

האייטיז שפעו להקות ולהיטים וכל אחד מהם נצרב לי בזיכרון ה”פלייליסט” הפרטי, כמו גם בקירות הפוסטרים שהגיעו עם מעריב לנוער, בדיוק כמו לכל שאר מתבגרי השנים ההן. עם הקסטות וההקלטות מהרדיו וההמתנות המפרכות לרגע שהשדר יפסיק לדבר ותוכלי כבר להרים את האצבע מכפתור הpause- ולהקליט את השיר, ולהחזיק אצבעות שלא יקטעו אותו באמצע פתאום ושיהיו חיבורים נקיים לשיר הקודם ולשיר הבא.
גם שפנדאו בלט היתה שם, אבל אני זוכרת אותם במיוחד בגלל שמישהו בטלויזיה אמר עליהם פעם שהם ברמה אחרת. שהסולן מבטא את המילים בצורה נכונה כאילו הוא בפיתוח קול. פתאום שמתי לב שנכון, שמעבר לכך שזה להיט והם אנגלים והם חתיכים, לסולן הזה יש באמת קול מדהים. השירים שלהם מושקעים מוזיקלית ומושפעים מכל מיני סגנונות, לא לגמרי פופ. נכון שהם קצת מלוקקים, אבל גם זה חלק מהקסם של האייטיז – כל אחד לקח את זה לכיוון שלו, והכל היה ברמה והכל הצליח. (הנה, ככה מתבגרים! לא חייבים הכל בגסות, לפרצוף, כמו היום…)
וחוץ מזה שהוא הזכיר לי פתאום את דון דרייפר… אם שכחתם מהם ובא לכם עוד, נסו גם את True.

אותו מוזר שסובב לנו תקליטים בזהו זה ובדיעבד חינך אותנו מוזיקלית (תודה לאל על קוטנר) גילה לי לראשונה את סוזן וגה.
פה אני קצת בבעיה כרונולוגית: אני זוכרת שהאוזן שלי צדה את Left of center בתוכנית שלו (עד פופ או להיט בראש?) והרגשתי שהשיר הזה הוא ממש בשבילי, וברגע שראיתי את הקסטה שלה באגף המוזיקה בשקם בבאר שבע – קניתי – ועד היום זה אחד האלבומים שאני הכי אוהבת. מצד שני, קניתי את האלבום הראשון של סוזן וגה כשהוא יצא ב-85′, והשיר הזה לא מופיע בו – הוא יצא שנה אח”כ כחלק מפסקול, כך שמאוד יכול להיות שבעצם small blue things הוא ששודר אצל קוטנר והוא שפתח לי את הדרך אל סוזן. אבל אתם יודעים מה? גם השיר הזה הוא ממש בשבילי.

ואז תיכון. ווואאאאוו. כמה מוזיקה! איזה שפע נשפך עלי, איזה אושר. כמה דברים חדשים הכרתי ואיזה גילויים. תקופה מוזיקלית מופלאה שאצלי לפחות הלכה רחוק לסיקסטיז וסבנטיז.
נכון שעפתי בזמן אמת מיהודית ובאה מאהבה, טרייסי צ’פמן, טאטו, שלום חנוך ומחכים למשיח, מאיר וירוקות, אבל הייתי עמוק בפינק פלויד, טום וייטס, קרול קינג, אריק איינשטיין, ניל יאנג, נורית שרה זך, מתי כספי, ריקי לי ג’ונס, מאחורי הצלילים, דייויד וזיגי סטארדסט, בוב דילן, הביטלס וכו’ וכד’.

וגם דברים כאלו: לורי המורה לאנגלית נתנה לדינה ולי לשמוע את Liz Story. אהבה משמיעה ראשונה כמובן.

הצבא. יחידה קטנטונת על חוף ים המלח ואנחנו המדריכות שולטות בממלכה.
מה עשיתי עם מוזיקה בצבא? אני לא זוכרת אם היה לי ווקמן, לא הייתי קרובה לרדיו ובכל זאת עולים לי כמה רגעים מוזיקליים שהתגלו בעזרת הסביבה: זהבה בן וטיפת מזל שלה – בהתחלה צחקנו מזה ואז כבר גם נהנינו, וקטורנה מסאלה שלה עם אתניקס תפס אותנו אפילו רוקדות בפראות על המיטות.

שעות של דיבורים ותהיות ונשיקות וג’וני מיטשל בדירת פקח רשות שמורות הטבע. חברה טובה תמיד, בעיקר לשעות הלילה המאוחרות, ולא רק למה שאתם חושבים… נסו למשל צפייה לילית בטורפי לילה ליד נחל צאלים, איתור עדר חזירי בר בשטחי גבול ליד נאות הכיכר או התגנבות לשחייה לילית בבריכת הקיבוץ.

ערב אחד הגיע אלינו מרצה שנשלח מפיקוד מרכז. הוא הרצה לחיילים שהגיעו באותו שבוע לסדרת חינוך על תולדות הרוק. הוא היה די מנומנם, או מופנם או שלא ממש בא לו על היום מילואים הזה באמצע החיים וכשסיפר ללילך, הפקידה שלנו, שהוא עומד להוציא תקליט ממש תיכף לא בדיוק קנינו את זה.
הראשון באמת לא היה משהו, אבל איזה מזל שהוא הוציא גם תקליט שני, ושלישי, ורביעי…

בטיול הגדול, בחנות תקליטים במלבורן, עשיתי הזמנה מיוחדת לקסטה של Dead Can Dance, שלא היתה להם במלאי, יחד עם רכישה של קסטה של 4 Non Blondes, שבדיוק התפרסמו אז באוסטרליה בשיר סוחף. המוכר הסתכל עלי בתמיהה.

שנות התשעים, תל אביב, אחרי צבא אחרי טיול. נכנסנו לעידן הדיסקים. היפ היפ הורייי.
הדיסק הראשון שקניתי היה של רעש. נוסע לבד התנפץ לי באוזניים עם גיטרות ותופים ופסיכדליה ו…וואלה. כשאני חושבת על זה עכשיו,  נסעתי לבד בהרבה כבישים מוזיקליים – טפיחה על השכם לי.

זה יכול להמשיך לנצח, הנסיעה המוזיקלית הזו בזיכרון, אבל אני אעצור אותה דווקא כאן, בדירה שלי ברחוב בלפור עם Belly. הגעתי אליהם בגלל שיר רגוע ומלנכולי מהסוג שהלב שלי תמיד נוהה אחריו – Stay – ויצא שנשארתי עם אהבת אמת דווקא בגלל הרעש והצעקה האלו. בשיר הזה יש כישוף, אני אומרת לכם.

***

את הפוסט הזה כתבתי כמוכת ירח: בדחיפות, בהתלהבות, בתשוקה. כל שיר גילגל עוד זיכרון ועוד שיר ועוד זיכרון.
כתבתי לאליענה שה”דבר” הזה התנפל עלי. לא יכולתי לעצור אותו, וזה היה מופלא ומילא אותי באושר ובהכרת תודה.
זה כוחה של המוזיקה – כמו הכוח של חוש הריח – היכולת לטמון לנו רגע בזיכרון, כמו זרע שיִנבט מתישהו בעתיד הרחוק. היכולת לרגש אותנו, לפקוח לנו עין פנימית, לעורר את הנפש.
במוזיקה יש קסם, אני אומרת לכם גם את זה.

==========================

את אידית הכרתי בעולם הוירטואלי – דרך המוזיקה, שחיברה ביננו. לאט לאט גיליתי שיש ביננו הרבה נקודות השקה, ואחרי שהיא כתבה את פוסט הילדות, הבנתי גם שאנחנו ממש בנות אותו גיל, ושמהרבה בחינות החיים שלנו ממש מקבילים אחד לשני.
אידית חיה, משוטטת, מצלמת, אופה ומבשלת (ותמיד תמיד עם מוזיקה!) בצפון הרחוק, שנראה כמו ארץ אחרת כשמבקרים בבלוג שלה – חוג הקוטב הצפוני.

אידית לקחה בזרועות פתוחות את ההזמנה לצלול לאלבום הזכרונות הפרטי שלה, ולשלוף משם תמונות מוזיקליות.
רוצים גם? מוזמנים לכתוב לי

One Response to “ המוזיקה של ילדותי – פוסט אורח של אידית גרשוני טירולר ”

  1. נהדר. תודה לכן!

Leave a Reply

*
*

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.