בראשית היה פה מדבר.
נולדתי בתחילת שנות השישים, קצת לפני שהביטלס הוציאו את תקליטם הראשון והחלו במסע הקסם המיסתורי. אלביס, משוחרר טרי מן הצבא, הפך לכוכב קולנוע סכריני מזמר. מצעדי הפזמונים מלאו בבלדות של פרי קומו ושירלי בייסי לצד שלל נעימות של תזמורות מתקתקות. ניכר היה כי העולם ה”ישן” חוגג את נצחונו (הזמני) על אילופו של הרוקנ’רול הסורר, והטרנד החדש (והזמני) של הצעירים, הטוויסט כבר לא הפחיד איש, שהרי במילא צפוי להיעלם במוקדם או מאוחר.
ישראל של אותם הזמנים היתה מדינה צעירה שעברה מיתון כלכלי ולפניה היו שתי מלחמות עקובות מדם. משפחות התקיימו בצמצום ובצניעות. בגדים הועברו מילד לילד ובחגים לבשו חולצה לבנה.
ברוב הבתים היה רדיו מנורות מגושם, ולנו, שיא השכלול, היה גם טייפ סלילים שבו הקליטו שירים ומערכונים של “הגשש” מן הרדיו. ה”גל הקל” שידר בעיקר תוכניות לעקרת הבית עם שירים של בני ברמן, יפה ירקוני וה”דודאים” ומעט מאד מוסיקה לועזית. כיום נהוג לכנות זאת תקופת המעבר משירי ה”הו-הו-הו” של “דור המדבר” לשירי הלהקות הצבאיות. יעברו כמה שנים טובות עד שישמעו כאן צלילי גיטרה חשמלית…
יומן התינוק (כאן התחיל הכל)
באחד מדפי “יומן התינוק” רשמה אימי: “אני אוהב לשמוע את שיר השכונה של התרנגולים“.
לא שזכור לי (מדובר בגיל שנתיים…), אבל תמיד התגאיתי בכך. ראשית, כיוון שמדובר בשיר השנה במצעדים דאז, מה שאומר שמינקות כבר היה לי חוש ללהיטים, שנית, מעצם הבחירה בשיר “חתרני” עם שורות מחץ כמו “לא רוצים לישון, רוצים להשתגע“, “בן גוריון שבר חלון” והמילה “תחת“… אוי, איזו נחת.
להקות קצב (זיכרון ילדות ראשון)
כשהייתי בן חמש עברו סבתי ובנה הצעיר להתגורר אצלנו כמה חודשים. מאיר התיכוניסט אהב להקות קצב והעריץ את קליף ריצ’ארד. באחד מזכרונות הילדות הראשונים שלי, מאיר מכין שיעורים במרפסת ביתנו עם טרנזיסטור שמשמיע את “רדיו רמאללה“. אני יושב לידו ומפתיע אותו ביכולת לזמזם חלק מן השירים…
ביטלס (המהפכה כמעט מתחילה…)
שנתיים לאחר מכן, אופוריה אוחזת בעם בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים. אמא ואני מאזינים לתכנית עם משפחות שגרות בבסיס חיל האויר: איזה שוויצר אומר שירצה להיות טייס גיבור כמו אבא לכשיגדל ובוחר בשיר של “חיפושיות הקצב” (כך קראו להם בעברית). למה? כי יש בהתחלה רעש של מטוס. הביטלס עבורי הם כמו “מוסיקה קלאסית” – היסודות של הבניין העצום שהוקם לאחר מכן. וכן, מקרטני הוא בהחלט ה”מוצרט” של זמננו…
קולנוע
ממש מול ביתנו שכן בית קולנוע ללא גג שפעל רק בחודשי הקיץ (ממש כמו בסינמה פרדיסו). לאורך השנים הוקרנו בקולנוע מאות סרטי פעולה, מערבוני ספגטי ומחזות זמר תוצרת בוליווד.
יצירותיהם של מלחינים כמו אניו מוריקונה, ג’ון בארי ואייזיק הייז חקוקים לי עד היום בתודעה כפסקול ארוך של שירים וצלילים.
טלוויזיה לימודית
טרם עליית הערוץ הראשון שידרה הטלוויזיה הלימודית שיעורי מתימטיקה ואנגלית לילדי ישראל. המוסיקה שליוותה את השידורים נלקחה מיצירותיהם של ז’אן ז’אק פרי וגרשון קינגסלי, מחלוצי הפופ האלקטרוני ומראשוני המשתמשים בסינטיסייזר. לפני שנתיים סגרתי מעגל קטן וביקרתי במפעל של “מוג” כחלק מאירועי פסטיבל מוסיקה באשוויל, צפון קרוליינה. התרגשתי כמו ילד…
ימי בית הספר
בגיל מסויים התחילו אצלנו מסיבות כיתה, פעולות ב”קן” וכל שאר השטויות של מתבגרים. הדיסקו היה עדיין בחיתוליו וכולם רקדו לצלילי להיטי “מוסיקת לעיסה” כמו “צ’ירפי צ’ירפי, צ’יפ צ’יפ” (מה הפלא שאמא ואבא נעלמו רחוק מכאן…?) כאן המקום גם להודות לרותי, המורה לאנגלית, שדרכה החדשנית לחבב עלינו את המקצוע הייתה באמצעות לימוד מילות השירים של להיטים מן הרדיו.
קול השלום /רשת ג’/ גלי צה”ל
לבני הדור שלי המהפכה האמיתית התחילה עם שידורי קול השלום (מוסיקה כל היום ללא חדשות) ועלייתה לאוויר של רשת ג’. באותם הזמנים כבר קיבלתי טייפ קסטות קטן שחובר לרדיו בכבל פשוט, ונהגתי לשבת שעות על גבי שעות כדי להקליט “מרתונים” של אמנים, מצעדים ולהיטים חדשים.
Music הוא שיר שממנו “נחתכו” כל הג’ינגלים שבישרו את בואה של רשת ג’ בקיץ 1976, ו-Papa Was a Rolling Stone הוא שיר שהקלטתי מקול השלום. אני זוכר אפילו את הג’ינג’ל המקדים לפני ההתחלה של הבאס…
אוסף תקליטים
לפני התיכון נכנע אבא שלי ללחצים ורכש לביתנו מערכת סטריאו משולבת. התקליטים הראשונים שנקנו היו “על בטוח”, אך עם הזמן התחלתי ללקט מידע מעיתוני הנוער ולנסוע למסעות צייד בחנויות התקליטים בתל אביב (“מנגו”,”פאז”, “אלגרו”) בתקופה זו כבר התוודעתי להבדלים בין הסגנונות – מה נחשב לרוק “כבד” ומה פחות, והכי התלהבתי מן החשיבות העצמית של אמני ה”רוק המתקדם”. אחרי הצבא כבר קניתי מגבר ופטיפון משלי, ואיסוף התקליטים הפך להיות שיטתי יותר, עם גיחות קבועות ל”בית התקליט” וביקורים ב”פיקדילי”. האוסף הלך וצמח לכמה מאות תקליטים, ואז הגיע הקומפקט דיסק…
צליל והפקה
בשלהי שנות השבעים נוצרה הפרדה בין המוסיקה ה”רצינית” לה האזנתי בחרדת קודש ובין להיטי המצעדים ששטפו את רדיו. ואז הגיעו כמה שירי דיסקו שטרפו את הקלפים וחידדו אצלי את הדילמה: כיצד אפשר שלא לאהוב משהו שנשמע כל כך טוב? ומי בכלל זה שמחליט מה טוב ומה לא? זה היה שיעור טוב לחיים, כיוון שבסופו של עניין הבנתי שרק האוזניים שלי קובעות.
הופעות
ברזומה שלי כבוגר יש כמות בלתי נתפסת של הופעות בארץ ובחו”ל. אבל כנער צעיר זכורה לי רק הופעה אחת משמעותית: הופעתם של אריק איינשטיין ושלום חנוך בהיכל התרבות בתל אביב.
הופעה זו דרשה אישור מפרנסי העיר כיוון שלא היה מקובל אז לארח מופעי “רוק” באולם מסוג זה (כי רוק זה הרי לא תרבות…). ההופעה, אגב, הונצחה מעל גבי תקליט כפול, ורגע השיא בה היה כשאריק איינשטיין (זצ”ל) חובב הספורט המושבע בישר לקהל : “ישראל בגמר!” (אליפות אירופה בכדורסל, טורינו 1979)
חלומות של אתמול
אסיים בנימה מעט אישית.
לפני כמה שנים שאלתי את אמא שלי האם היא חושבת שהגשימה את חלומותיה. היא חייכה וענתה: “בוודאי, מעבר לכל חלום אפשרי“. אחר כך הסבירה: “הבט, בן, בכל מבוגר מסתתר הילד שהיה פעם. אתה חושב שכילדה קטנה שחוותה פרעות בעיראק חלמתי אי פעם שאחיה במדינה חופשית משלנו ותהיה לי משפחה? ילדים? אתה חושב שידעתי בכלל היכן נמצאים כל המקומות היפים אליהם נסעתי עם אבא שלך?”
אז כעת אני המבוגר שהגשים לעצמו חלק מן החלומות שאפילו לא היו לו.
הילד שאהב מוסיקה ולא ידע שיעסוק בכך כמקצוע לחיים. הנער ששמע רדיו ולא חלם שפעם ישדר. התיכוניסט שהחל לאסוף תקליטים והיום משתאה נוכח כמות המוסיקה האדירה הזמינה כיום ברשת. העלם שהאזין ל-Stage של דיוויד בואי וניסה לדמיין בעיניי רוחו את ההופעה עם הקהל המריע, ושני עשורים לאחר כך, עמד שם באיצטדיון “וומבלי” הישן, מחא כף בהתרגשות ואף מחה דמעה סוררת, כאשר השחקנית אנג’ליקה יוסטון הציגה בפני הקהל את הגדול מכולם…
==========================
יוסי הוא “איש מוסיקה”. בעברו מיסיונר לדיסקים ברשת קמעונאית ומעצב פסי קול בשירות הקפיטליזם, והיום הוא בכיר בתעשייה.
את יוסי הכרתי דרך חברה, בסיפור ארוך וחמוד שמערב זכרונות ילדות ושקופיות (אקדח במערכה הראשונה!). קל לגלות שיש לו אוזן רגישה כמו הלב שלו (או להיפך), ולפוסט שלו חיכיתי בסבלנות, שהשתלמה.
גאה לומר שיוסי מאזין לאחת ששומעת :)
===
ואם אתם רוצים גם לכתוב את הזכרונות המוזיקליים שלכם, אתם מוזמנים לכתוב לי