רוב הזמן מעין קהות חושים כזו.
זאת אומרת – בין אריזות וארגונים של ניירת ומסמכים והמלצות ובנק וכו’, בירורים ובדיקות ושאלות ותשובות, פרסום מודעות ביד-2 ומכירה של הדברים שהיו ביתי, מיונים ואריזות (מה לקחת? מה צריך? מה לשמור, מה למסור, מה למכור?), ניירות ועוד ניירות ובירוקרטיה, חיסונים וטיפולים – לי ולחתולים, ימים של לחץ נפשי אינטנסיבי וימים רגועים, פגישות עם חברים, פרידות שמתחילות לטפטף אט אט מתוך ההבנה שזו הפעם האחרונה שאני פוגשת מישהו.
כבר חודשיים שאני מתעוררת כל בוקר בסביבות חמש, לפני הציפורים – או יותר נכון: הראש מתעורר, למרות שהגוף רוצה לישון עוד. כי יש כל כך הרבה מחשבות שמתרוצצות שם.
בין כל אלה – אני לא באמת קולטת את זה שעוד פחות מארבעה שבועות אני עולה על מטוס ועוברת למקום אחר. עוברת. עוזבת. מתחילה מחדש. במדינה אחרת.
כמו שמישהו אמר לי: כבר קפצת. את באמצע הים עכשיו, בין המקום שעזבת לבין המקום שפניך מועדות אליו. תיכף תגיעי והכל ירגע.
אני הרי עוזבת הכל – את הדירה, את העבודה, את החברים והשכנים ואת שחורי החתולה של הבניין. אני מוכרת את כל רכושי כמעט – בית שבניתי במשך שנים רבות ודברים שאספתי ואהבתי מאד. איך בכלל אפשר לקלוט דבר כזה? ואם אחזור – לא יהיה לי דבר. כך או כך אני מתחילה מחדש.
והגעגועים שיהיו לי – בעיקר לבית שלי, לשכנים שלי שהם כמו משפחה, לשחורי שלי האהובה (שהשבעתי את כל השכנים לטפל בה ולאהוב אותה). ליום יום שלי הנעים והמוכר והטוב.
ובתוך כל זה, פתאום החודש האחרון מלא היכרויות חדשות, והתאהבויות חדשות, ואנשים שנכנסים לחיי רגע לפני שאני עוזבת פה, ואנשים יקרים שלא ראיתי הרבה זמן ועכשיו הקשר מתחדש – ולו כדי לתת חיבוק אחרון (לעכשיו). משהו נפתח ומשתחרר ומאפשר, והלב שלי פתוח – כי בתוך כל הבלבול יש גם איזושהי קלילות של סוף ושל שחרור. מרגישה פתוחה לעולם ולאנשים חדשים כמו שלא הרגשתי הרבה זמן, וכשהדלת פתוחה – דברים נכנסים ויוצאים. וזה מרגש אותי וממלא אותי וגם מבלבל אותי.
אז אני מרגישה קצת כמו זומבי בימים אלו. מרחפת בין העולמות.
ות’כלס – מה שאני צריכה זה בכי טוב. ארוך וחזק ומשחרר. מתישהו זה יגיע. מחכה.
