אמיצה

אומרים לי את זה כל הזמן, אבל רק נראה לי שרק השבוע הבנתי שאני באמת אמיצה. קיבינימט.

“מה תעשי שם?” “מחכה לך עבודה?” “איך…? מה…”
לא, אני עדיין לא יודעת כלום. לא יודעת איזו ויזה אקבל ובמה יוּתר לי לעסוק, לא יודעת מה יהיה, ואיך.
יודעת שהגבולות שלי שם יהיו מאד מוגדרים וברורים – זה כן וזה לא, מותר ואסור. וחושבת שזה יהיה לי טוב, מגבלות שיגרמו לי להיות מדוייקת במסלול שלי.
“איזו אמיצה את”. קיבינימט, זה נכון. בעיקר כי כרגע זה מרגיש מפחיד כל כך.

ואני נעה בתוך המטוטלת הזו, שבין פחד להתרגשות. כשהלב דופק מחרדה של מה יהיה, או כשהנשמה נפתחת מהתרגשות של האפשרויות החדשות.
כמו מטבע שבצידו האחד כל מה שמפחיד, ובהיפוך קל – הצד השני מלא בכל מה שמרגש וכל מה שאפשרי. מצד אחד כל מה שלא אתגעגע אליו, ומהצד השני – כל העוגנים שלי פה. מצד אחד כל מה שיתאפשר, ומהשני – כל מה שבטוח ומוכר. והמטבע הזה מתהפך באקראיות, מצד לצד. מטלטל אותי.
“מה אני עושה?” אמרתי לחברה השבוע. מה אני עושה. “את מה שאת מדברת עליו שנים” היא הזכירה לי, “נחנקת פה”.
נכון. שנים שאני חושבת על זה, שנים שהמחשבה מנקרת לי בראש. אבל הנה אני אשכרה עושה את זה – עוזבת הכל באמצע החיים, כדי להתחיל מחדש.
חשבתי על הביטוי “להפוך דף”, ועל כך שזו באמת הזדמנות מאין כמוה להפוך דף ולשנות דפוסים והרגלים ותקיעויות ושעמומים, ולהשיל את הקליפה שלי, כדי לשחרר את ההיא שבפנים, שאולי תבלע קצת את החיים. ושהכל תלוי במינונים האלה של פחד והתרגשות – האחד מקפיא והשני משחרר. אני רוצה את השחרור.

בכל פעם שאני נלחצת, אני נכנסת לראות אילו הופעות יש בברלין בחודשים הקרובים, ויושבת מחוייכת מול צג המחשב, מרגישה את ההתרגשות מתחילה לדגדג אותי מבפנים, חושבת על כל הדברים שיהיו כעת במרחק נגיעה ממש – מוזיקה, אמנות, אנשים, טיולים, מקומות, טבע. ומיד אחר כך אני מדברת עם החברים ששם, שאומרים לי כולם “ברור שיהיה בסדר, ויהיה נהדר!”, וגם “את מגיעה בזמן הכי טוב של השנה”, ו-“מחכים לך”.
ואז אני חוזרת לנשימה.

ועד אז – אורזת את הדברים שאני משאירה פה, במטרה להתאחד איתם שוב, מתישהו, איפשהו. מתלבטת מה הגיוני וסביר לקחת איתי לשם, לחודשים הראשונים שאולי יהיו קצרים ואולי ארוכים, כי אני לא יודעת מתי אפגוש את הארגזים שלי שוב. מוכרת את הרהיטים שלי, שנאספו אחד אחד במשך שנים, ומכינה את כל שאר הדברים שלי לגראז’ סייל שאקיים עוד רגע ושבו אמכור הכל. אשכרה מוכרת הכל. הכל. נפרדת מכל מה שיש לי, כל מה ששייך לי (ואני לו).

ותכלס – לא באמת קולטת. אבל מרגישה שאחרי חודשים ארוכים כל כך של הכנות הכל כבר קורה מעצמו, וזהו, אין דרך חזרה. אני על המסוע האוטומטי שלוקח אותי לשם, ועוד מעט ממש פשוט אהיה “שם”.
ואז הכל יתחיל.