מחום, מחום, לא במוח (למרות שיש כמה שיטענו שזו המומחיות האמיתית שלי)
אז הנה, במקום להיות בדרכי לאולפן הרדיו, אני מזיעה לי בבית, שותה ליטרים על ליטרים של תה ג’ינג’ר-אכיניצאה-לימון-ודבש (אוי. נגמר לי הדבש),
מרוקנת ליטרים של נזלת (אוי. נגמרו לי הטישואים),
אופ.
חזרתי משבוע באיטליה, שרובו כנס עולמי של The Hub, חלקו תיירותי, ומיעוטו טראומטי (טיפ: לפני שאתם עולים על רכבת באיטליה, תבררו טוב טוב איך משתמשים בכרטיס הנסיעה).
כמה דברים בעקבות הנסיעה:
- מדהים כמה בית יכול להתלכלך בשבוע ימים. צורם במיוחד אחרי הבית ההו-כה-מעוצב-נקי-ומסודר שהתארחנו בו במילאנו. אה ביסלה ג’יפה, כמה שנאמר.
- עצוב איך עציצים מתים אם לא משקים אותם שבוע ימים (למרות שביקשתי מפורשות מהבייביסיטר של החתולים…)
- כמה טוב לצאת מפה מדי פעם, לראות עולם, לפגוש אנשים ממקומות שונים, להרחיב אופקים, לקבל פרספקטיבה שונה קצת.
- וכמה טוב ששבתי הביתה! נעים לגלות שאין בי את הכמיהה הזו של לנסוע הרחק מפה, ושאני ממש רוצה להיות פה עכשיו. עבורי המשמעות היא שטוב לי, שאני במקום הנכון.
- האוכל טעים באיטליה, אין מה לומר, אבל פיתחתי בשבוע כמיהה עזה כל כך לירקות חיים שזה לא יאומן. ייתכן ששבתי אדם בריא יותר.
- (חוץ מזה שאני חולה, כמובן.)
- (ועדיין כמהה לגפילטע פיש)
- מי זה האיש שגונב את הפסים מתמרורי ה’אין כניסה’ במילאנו? אני מתה עליו!
רגע מרגש במיוחד:
באחד מלילות הכנס, בו צעדנו עשרות האבּרים שיכורים ברחובות מילאנו, ניגש אלי דימיטרי, בחור יווני (יפהפה ומקסים) שעובד בהאבּ-וינה, ושר לי את השיר הבא. הרבה בקרים קייצים פתחתי עם השיר הזה, הוא אמר לי.
זהו, חולה. מספיק.
המוזיקה המעולה שהכנתי לתוכנית של היום תחכה לשבוע הבא.
חג סוכות שמח!
והשיר ששמעתי במקרה בבית של מרתה במילאנו, ושלא יוצא לי מהראש מאז:
