לאט לאט להתחלתי למכור את הדברים שלי.
כי אני עוזבת, עוברת לברלין, ואין לי מושג מה יילד יום, ואיפה אהיה עוד שנה מעכשיו.
אם כשכל המחשבות על המעבר לברלין התחילו היה לי ברור שכל הבית שלי בא איתי, הרי שלאט לאט המחשבות האלה השתנו. הייתי נעמדת בקצה הבית, נשענת על דלפק המטבח, ובוחנת את כל הבית מצד לצד. על מה אני יכולה לוותר? לא יכולה לוותר על כלום! הרי אספתי את כל החפצים שלי במשך שנים, ויש לי חיבה עזה כל כך לדברים יפים, ואני אוהבת את הבית שלי בכל נפשי ובכל מאודי, וקשורה לכל חפץ וחפץ.
ביררתי על משלוחים ומכולות והמחירים נראו לי הגיוניים מאד, והיה לי ברור שזה מה שאעשה.
ולאט לאט זה התחיל לקרות.
בעיקר ההבנה שאני לא יכולה לעשות צעד משמעותי כל כך, קפיצה גדולה ועצומה כל כך, כשאני סוחבת איתי את כל המשקל הזה. מה גם שאני לא מגיעה לבית קבוע – יש לי דירת סבלט מרוהטת וקטנטנה לחודשים הראשונים, ואני לא יודעת מתי ואיפה ואיזה בית אמצא לגור בו. אז איך אפשר להביא את כל הדברים איתי? ואז גם ההבנה שמחירי אחסון של חפצים הם לא זולים בכלל, ושוב – עניין חוסר הוודאות. אם אשאר בברלין ואמצא דירה – יהיה לי זמן להמתין למכולה? למה שלא פשוט אקנה שם רהיטים? זה נשמע פתאום הרבה יותר הגיוני.
ויחד עם זה, התחילה ההתנתקות הרגשית מהחפצים.
זה לקח זמן, חודשים רבים. חברה מברלין אמרה לי בזמנו: “החפצים הם חפצים. את התוכן הרגשי את יוצקת לתוכם”. והמשפט הזה ליווה אותי עד שנכנס לתוכי. וזה קרה, ההתנתקות הרגשית הזו.
את המכירה הראשונה עשיתי בינואר.
רוקנתי מגירות גדולות ועמוסות צבעים, ניירות, חומרי יצירה וגלויות; הוצאתי מהארון את הבדים הצבעוניים שהמתינו בסבלנות צבעונית, ופרסתי אותם לתצוגה על הספה; שלחתי יד לחלק האחורי של הארון, שם המתינו כל קופסאות הפח שאינן בשימוש, והוצאתי את כולן; הבאתי את גילה שתעבור איתי על הדברים במטבח ותעזור לי להפריד בין דברים שאני משתמשת בהם ו/או אוהבת אותם מאד, לאלו שלא – הוצאתי כוסות, צלחות, קעריות ועוד; עברתי על כל הספרייה שלי ובררתי מתוכה את הספרים שיימכרו; שחררתי גם את אוסף סוכריות הפז שלי (חוץ מאחד!); שלל תמונות, פוסטרים, ציורים וגלויות – שחלקם פעם היו תלויים בביתי וחלקם לא; וגם סיבוב ראשון על ארון הבגדים ושחרור של אלו שלא נלבשו בשנה/שנתיים האחרונות.
(מצחיק, כבר הספקתי לשכוח מה מכרתי אז. הייתי צריכה לעבור על התמונות שצילמתי לקראת המכירה ולהזכר שהיו לי את כל הדברים האלה).
שמתי מחירים מגוכחים ממש (בדיעבד: טעות), והכרזתי בפייסבוק על המכירה.
הרבה דברים נמכרו בגראז’ סייל הראשון ההוא, והרבה דברים נשארו.
מסקנה ראשונה: לא לעשות מחירי “גראז’ סייל”, כי זה דוקא גורם לרוב האנשים לקנות פחות או להיות בררניים יותר – דווקא המחירים הזולים שאמורים לפתות, מייצרים חשדנות לגבי האיכות.
מסקנה שנייה: באיזו מהירות שכחתי בכלל מה היה לי…
מסקנה שלישית: איזה כייף זה לפגוש בבית של חברים דברים שהיו אצלי עד לא מזמן, רק לא בשימוש. זה משמח ממש!
וכסף. פתאום כל ההתייחסות שלי לכסף השתנתה.
המכירה, יחד עם פריטים שמכרתי ביד-2 (מכונות התפירה שלי, המצלמה שלי, כיסא וכו’) הכניסו לי מספיק כסף מזומן כדי שלא אצטרך לבקר יותר בכספומט, ויחד עם זאת חידדו את הערך של דברים: מכרתי עדשה למצלמה ב-310 ש”ח, ומיד ניגשתי עם המזומן לשלם ועד בית; שילמתי למדקר שלי עבור טיפול, וזה עלה לי כמו אופה הלחם שלי + סט קעריות אהובות.
הערך הכספי של כל דבר פתאום התחדד. האם זה באמת שווה את זה? הרי אופה הלחם שימש אותי בכל שבוע כמעט. הוא שווה הרבה יותר מה-120 ש”ח שביקשתי עבורו (שלא לדבר על מאות השקלים שחסך לי בשנה, כי אפיתי את הלחם שלי לבד).
יד אחת מקבלת והשנייה מוסרת. וההבנה של עד כמה הכסף חמקמק מכה בי שוב ושוב, בדיוק בגלל העובדה שכל שקל שיוצא אני יודעת בדיוק מאין הגיע – הצלחת שמכרתי, המחבת הקטנה, ספר, עציץ, ארון, שולחן. זה פשוט מטורף.
לא יודעת מתי ואיפה אקים לי שוב בית.
אבל אני יודעת שאם עד כה קניתי בעיקר דברים חדשים, הרי שעכשיו אני ארצה לקנות כמה שיותר דברים משומשים. מדהים לראות עד כמה המחיר יורד ברגע שמישהו כבר קנה משהו. עד כמה ה”ערך” יורד. בלי שום קשר לערך האמיתי של החפץ.
ובכלל, כרגע, אחרי שמכרתי את כל מה שיש לי, לא כל כך מהר רוצה לקנות הכל מחדש. מקווה ליהנות קצת מהאין.
