עוד רגע שנה בברלין

כבר מרץ, והאביב מורגש לגמרי. רוב הזמן פשוט מרגישים שהחורף נגמר, כי כבר לא קר כל כך, ומעיל החורף הגדול והמגפיים המרופדות כבר לא באמת נחוצים – הטמפרטורות כבר עולות לסביבות ה-10°, וכשהשמש מפציעה הכל מקסים ונעים (ובשבת היו 15 מעלות! זה היה מדהים). מישהי אמרה לי פה ש“בברלין מרגישים את העולם מסתובב”, וזה משפט מדוייק כל כך בעיני. קודם כל בגלל עונות השנה, כבר שכחתי כמה ברורות הן יכולות להיות. על מה אני מדברת, כבר שכחתי שיש עונות! וגם בגלל שיש פה עולם גדול ורבגוני ואינסופי ונפלא.

עוד רגע ממש, בסוף אפריל, אני סוגרת פה שנה ראשונה. שנה שחלפה במהירות שיא שאני לא זוכרת כמוהו בחיי. חיים שלמים נבנו לי פה בזמן הזה. הכרתי אנשים מופלאים, יש לי בן זוג אוהב ואהוב (אחרי מאה שנות בדידות…), והזמן טס לי, נוזל בין האצבעות ללא הרף. לא מספיקה לעשות את כל מה שאני רוצה, והכל רק מעודף של טוב. לא רק “צרות של עשירים”, כמו שחבר אמר לי, אלא “צרות של מאושרים”, כפי שתיקנתי אותו.  מצד אחד תמיד בא לי לפצוח בסדרת “טפו טפו טפו, חמסה חמסה” ולדפוק על כל דבר אפשרי, כי באמת, כל הטוב הזה. מצד שני, רוב האנשים שאני פוגשת פה מרגישים בדיוק אותו דבר. רוב החברים שלי ישראלים, אבל גם אחרים מרגישים כך, את הדלתות הנפתחות, את האפשרויות הבלתי נדלות ואת הקסמים שקורים פה. והם קורים, ולא רק לי.

מדהים באיזו מהירות מתרגלים לקור. אם באוקטובר 2015, כשהייתי פה ביקור הכנה, קפאתי מקור, הרי זה רק מכיוון שלא ידעתי איך להתלבש. ברגע שיש גרביים טובות, נעלי חורף ומעיל הגון – הרי שגם במינוס מעלות הסתובבתי עם לא יותר משתי חולצות מתחת למעיל… (וכל הסוודרים שלי נותרו יתומים מסכנים בארון).
מקווה שבחורף הבא גם אמשיך לרכב על האופניים, כמו ברלינאית אמיתית (למרות שגם רוב אלו לוקחים הפסקה בחורף, כי באמת, הכל נוזל מכל כיוון, דמעות ונזלת ואדים על המשקפיים, ובכלל, קשה יותר לזוז עם השכבות ובקור). אבל למרות שאני מתגעגעת אליהן מאד (וגם כבר לא בכושר מעולה כמו שהייתי), נהניתי לנסוע ברכבות בחורף. ובכל מקרה, עשינו לאופניים טיפול 10,000, והשבוע אני חוזרת לרכב עליהם. איזה כייף!

בהתחלה, לפני המעבר, ובחודשים הראשונים, כתבתי די הרבה. אבל באיזשהו שלב השפע היה רב כל כך, ואני מצאתי עצמי מלאה כל כך, שהכתיבה נותרה מאחור. גם את הפוסט הזה אני כותבת בעידוד של מישהי שכתבה לי לקראת המעבר שלה לברלין, ואמרה לי “תמשיכי לכתוב, זה עושה טוב בלב”. אז הנה הפוש שחיכיתי לו, כנראה.

מצאתי פוסט שהתחלתי לכתוב ולא פרסמתי, לקראת יום הולדתי האחרונה (סוף אוקטובר, 2016):

45 שנים, 4 חודשים.

ארבעה חודשים בברלין.
חודשיים מאז הכרתי את אנדראס.
חודשיים לפני יום הולדת 45.

45, ואני הכי יפה שאי פעם הייתי,
הכי שמחה (ויחד עם זאת שלווה) שאני זוכרת את עצמי. מאושרת ושקטה,
מתרגשת ומרוגשת, הלב שלי רחב ופתוח
מתרגשת ומרוגשת, אבל אחת עם עצמי, ולכן גם שלווה ושקטה.

4 חודשים בברלין ויש לי אהבה.
בעיקר אהבה לעצמי, אהבה לחיים, שמחה פשוטה שכבר שכחתי שהיא אפשרית,
שמחה פשוטה ונקייה ביום-יום,
אושר שמציף אותי ברגעים הכי קטנים –
כשאני חוזרת הביתה בלילה על האופניים,
כשיש יום שמש נעים (או לוהט),
כשאני נרטבת בגשם,
אושר מעצם החיים.

והנה אני פה,
אחרי המעבר הכי גדול שאי פעם עשיתי,
בכוונה הכי עמוקה שאי פעם כיוונתי.
ביום הולדתי ה-45 אני סוגרת חצי שנה ראשונה בברלין, ביתי החדש.
לומדת “ביחד” מחדש. לומדת מחדש מערכות יחסים מהן. גם מהמקום הזוגי, וגם מהמקום החברי.
לומדת לבקש עזרה, לומדת לקבל.

**

“עברת ללה-לה-לנד”, אמרה לי מוריה. “אבל הלה-לה-לנד שלך אמיתית לחלוטין”.

חשבתי השבוע על כך שהחברים החדשים שלי פה, בברלין, מסתכלים ורואים את האושר הגדול ושפע המזל הטוב שזכיתי לו פה מאז שהגעתי. והם חושבים שככה אני וככה החיים שלי, ושהכל קל לי ופשוט, ובטח מניחים שתמיד היה כך.
אבל הם לא ראו את השנים הרבות והקשות כל כך שקדמו לזה. הם לא מכירים את האליענה שעברה תשע שנים של בדידות, ללא זוגיות, שנים רבות של אובדן וצער, שנים בהן כל מה שהיה לי התפרק ואבד – חברים ובעיקר משפחה, שאין יותר. שנים ארוכות של קושי, של דרך קשה ומאבק מתמיד להרים את הראש מעל המים ולמצוא את הדרך שלי, ואת האושר שלי, שכבר לא האמנתי שאצליח למצוא.
והנה, מצאתי. מי היה מאמין. (בטח לא אני).

*****

השנה הזו טסה לי. אני קוראת את הפוסט הזה, שנדמה כאילו נכתב מזמן, ואני עדיין מרגישה כך – שלמה יותר.
אני נדהמת כל פעם מחדש שאכן עברה שנה (אוטוטו). אני נדהמת מחדש מכמה נוח לי פה, וכמה נעים לי פה, רגוע ומשמח. נדהמת מהאנשים המקסימים שזכיתי להכיר פה, מהחברויות שרק החלו לנצנץ, ומהמחשבה על הדברים שעוד יגיעו, מהמקומות שעוד אזכה לבקר ולראות, מהחוויות החדשות שעוד צפויות לי. יש לי סוף סוף אולפן רדיו ביתי, ואני לומדת עוד ועוד על סאונד, מגלה עוד ועוד מוזיקה, ויוצרת עוד ועוד קשרים. נהנית בטירוף מלימודי הגרמנית, ואוהבת את השפה הזו יותר ויותר מיום ליום. וגם אותו אני אוהבת יותר מיום ליום.
ולא הכל קל ופשוט, כן? אל תטעו לחשוב כך. קשיים יש כמו בכל מקום, בכל דבר, בכל תהליך. ולהיות מהגר זה לא עניין של מה שבכך.
ועדיין.
כי גם מול הקשיים אני מתמודדת בצורה אחרת, רגועה ובריאה יותר, שלווה ושמחה יותר. כי טוב לי.

*****

לא ידעתי איזו תמונה לצרף לפוסט הזה, אז הנה דוגמא מהפיד שלי באינסטגרם, תמונות שהעליתי מאז שאני פה (ומלפני, כמובן). אוהבת את העיר הזאת, ואוהבת את החיים. איזה כייף!