היום לפני 75 שנה.
אל תגידו בגת: הנכבה הפלסטינית בשירה העברית, 1958-1948, היא אסופה של שירה עברית שנכתבה בין החודשים ינואר 1948 ודצמבר 1958, ואשר בשירים המופיעים בה נוכחות עקבות הנכבה הפלסטינית. אל תגידו בגת היא פרי מחקר ארכיוני ארוך ומקיף, אשר במהלכו נבדקו ספרי שירה ועיתונות עברית מיום ה-30 בנובמבר 1947 ועד סוף שנת 1958. עוד באסופה עדויות של פלסטינים ופלסטיניות שחיו בפלסטין של לפני 1948, המספרים בגוף ראשון אודות חייהם בפלסטין, אודות הגירוש ממנה, ואודות חייהם שאחרי הגירוש. כל העדויות לקוחות מתוך סדרת החוברות שמפיקה עמותת זוכרות אודות הערים הפלסטיניות והכפרים הפלסטיניים המחוקים. בפתח הספר מסה מאת פרופסור חנן חבר, שערך את האסופה.
אל תגידו בגת מציעה ארכיאולוגיה פואטית-פוליטית, שמטרתה התבוננות וקריאה מחודשת של שירים בעשור הראשון של ישראל. רבים מהשירים באסופה לא פורסמו שוב לאחר הופעתם הראשונה בעיתונות העברית לפני חמישים שנה ויותר, וזוהי להם הופעה ראשונה בדפוס מאז; שירים אחרים התפרסמו בספרים שלרוב נשתכחו כבר; אחדים מהם נכנסו אל הקנון של השירה העברית, וביניהם שיריהם של נתן אלתרמן, לאה גולדברג, דן פגיס ואבות ישורון. איגוד השירים באסופה שעניינה עקבותיה של הנכבה הפלסטינית בשירה העברית בעשר השנים הראשונות לישראל, פותח אפשרויות למבטים חדשים אל השירה העברית ואל המציאות הפוליטית שבתוכה זו מתקיימת. אל תגידו בגת מאפשרת לקוראי העברית להביט על האופנים שבהם נרשמו בשירה העברית גירושם של כשמונה-מאות אלף פלסטינים על-ידי הצבא הישראלי, הרס בתיהם, חלוקת השלל של אדמותיהם, ומניעת שיבתם; על האופנים שבהם התמודדו משוררים עבריים עם האלימות הפוליטית האימתנית שלנגד עיניהם, ואשר חלקם אף לקח בה חלק פעיל; על האופנים שבהם ניסו המשוררים להציג את האלימות בשיריהם. זהו מבט לעבר שמאפשר גם מבט להווה, על האופנים שבהם חיים וכותבים משוררים ומשוררות בשפה העברית כיום, בעודם חיים בתוך קטסטרופה פוליטית ואנושית מתמשכת, ועל אחריותם לה, כבני-אדם, כאזרחים וכמשוררים. בתוך קונטקסט פוליטי שבו ממשיכה הנכבה הפלסטינית להיות מוכחשת ומושתקת על-ידי המחוקק הישראלי דרך תקנות וחוקים, מזכירה אסופת השירים אל תגידו בגת שכל המבקש למחוק את הנכבה הפלסטינית המתמשכת ואת זכרה, ייאלץ למחוק לא רק את שרידי התרבות הפלסטינית, להילחם לא רק בזיכרונם ובחייהם של הפלסטינים שעוד חיים כאן; המבקש למחוק את הנכבה יהיה עליו למחוק את השירה העברית בעצמה, את התרבות העברית שהנכבה נוכחת בה, ולבסוף את הארץ כולה.
לקריאת האסופה:
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/01244-files/01244500.pdf
מתוך האסופה:
על זאת – נתן אלתרמן
הארץ, 21.11.1948
——–
הוא חצה עלי ג’יפ את העיר הכבושה,
נער עז וחמוש – נער כפיר.
וברחוב המודבר
איש זקן ואישה
נלחצו מפניו אל הקיר.
והנער חייך בשיניים חלב:
“אנסה המקלע”… וניסה!
רק הליט הזקן את פניו בידיו…
ודמו את הכותל כיסה.
זה צילום מקרבות החירות, יקירים.
יש עזים עוד יותר! אין זה סוד!
מלחמתנו תובעת ביטוי ושירים…
טוב! יושר לה, אם כן, גם על זאת!
ויושר לה אם כן על “מקרים עדינים”
אשר שמם, במקרה – רציחה.
ויושר על שיחות של שומעים-מבינים,
על בנות-צחוק של ויתור וסליחה.
אל יוגד “רק פרטים הם בפרק הפאר”.
פרט וכלל
המה צמד-כחוק,
אם הכלל כך מקשיב לו לפרט המספר
ואיננו חובשו בצינוק!
כי בנים ובנות ואנחנו איתם
מי בפועל
ומי בטפיחות הסכמה,
נדחקים במלמול של “הכרח” ו”נקם”,
לתחומם של פושעי מלחמה.
אכזרית מלחמה! המטיף התמים
באגרוף מפניה יוחזר!
אך לכן
צו היושר וצו הרחמים
לו יהיה בה כמוה אכזר!
ולקהל המפייטים רק על קסם הודה
ותורמים לה רק דבש על מרדה
לו יוכנו בידה עונשים של פלדה!
בתי דין צבאיים של שדה!
תמוגר השלווה הלוחשת “אכן”…
ויראה את פניה בראי!
יעמוד החייל העברי: יתגונן
מקהות הציבור העברי!
ומלחמת העם, שעמדה בלי חת
מול שבעה הגייסות
של מלכי המזרח,
לא תחת גם מפני “אל תגידו בגת”…
היא אינה פחדנית כדי-כך!
