נתקלתי בפוסט הזה של השופט והיועץ המשפטי לממשלה לשעבר מיכאל בן-יאיר, ואני חושבת שהוא חשוב במיוחד וראוי להדהוד, ולכן מפרסמת אותו גם פה:
—————————-
לאחרונה נשמעו בארץ קריאות לאי-התנדבות לשרות צבאי, לסרבנות ולמרי אזרחי. קריאות אלה הושמעו כחלק מההתנגדות האזרחית הערה לפעולותיו של השלטון הנוכחי במסגרת “הרפורמה המשפטית”, שנועדה, כל-כולה, במוצהר ובמפורש, לשנות את המשטר בישראל ממשטר דמוקרטי וחופשי למשטר סמכותני ודכאני.
קריאות אלה זכו, כמובן, לגינוי מצד השלטון ודובריו, הסבורים שגם אם יש מקום להתנגדות אזרחית, עליה להיות “מנומסת” ואנמית בלבד. ראוי לבחון את השאלה כדי להעמיד דברים במקומם הנכון. הדברים הבאים מבוססים על הרצאה שנשאתי בכנס הארגון הבינלאומי של עורכי דין ומשפטנים יהודים, פחות מחודשיים לאחר תחילת כהונתי כיועמ״ש, ביום 28.12.1993.
אזרח שאינו שבע רצון מפעולות השלטון אינו חייב להישאר באפס מעשה. לרשותו עומדים אמצעים שונים כדי לשנות את דרכו של השלטון, ומספרם ויעילותם נגזרים מאופי המשטר.
בהיותו משטר השואף להגשים את החופש והאוטונומיות של הפרט, מציע המשטר הדמוקרטי לאזרח מגוון רחב של דרכים להתנגד לפעולות שהוא אינו מסכים עימן: ההתבטאות, ההתארגנות הפוליטית, האספה, התהלוכה וההפגנה, וכמובן – הזכות לבחור את נציגיו למוסדות המדינה. אך האזרח עשוי להגיע להסתייגות עזה ממעשי השלטון, כדי כך שייטול לעצמו רשות לנקוט באמצעים שאינם חוקיים, כדי להתאים את מהלכי השלטון להשקפת עולמו.
אנחנו מבחינים בין שלושה סוגים של פעולות מחוץ לחוק:
- הסרבנות המצפונית – בה נוקט האזרח כאשר הוא נמנע מלציית לחוק או לפקודה חוקיים, הדורשים ממנו לעשות מעשה העומד בסתירה לצו מצפונו.
- המרי האזרחי – המתעורר ממניעים פוליטיים, ובו האזרח פונה להפרת חוק כאמצעי מחאה חריף במיוחד, כדי להביא לשינוי בחוק או במדיניות הממשלה.
- המרד – שמטרתו פוליטית גם היא, אך יוזמיו אינם מסתפקים בהחלפת חוק או תקנה, אלא מעוניינים בהחלפת המשטר כולו. המרד מבטא כפירה בסיסית בסמכות מוסדות המדינה ובתוקף מעשיהם. המרי האזרחי אינו כופר בסמכות המוסדות, אלא מכיר בסמכותם ומבקש להניעם, בדרכים שאינן חוקיות, להשתמש בסמכותם באופן שונה, המתאים להשקפת עולמו.
החוק אינו ערך כשלעצמו, אלא הוא מהווה מכשיר להגשמת הערכים שהחברה מסגלת לעצמה, ומבקשת לחיות על-פיהם. לכן, גם חוקים ניתנים לשיפוט – אם הם רעים או טובים – על פי אמת המידה החברתית.
ניתן לקבוע, למשל, כי החוק אינו יעיל מבחינה כלכלית, או שהוא פוגע בשוויון, או שהוא אינו מוסרי. חוק רע או מדיניות רעה צריך לשנות; וכאשר מוסדות המדינה אינם עושים זאת, חשוב שיהיו אזרחים בעלי מודעות ואחריות שיקומו ויתריעו על כך. אך, האם בנטילת התפקיד של המתריע הלאומי יש כדי לתת לגיטימציה גם למעשים שאינם חוקיים? התשובה לכך תלויה בהיקף החובה המוסרית של אזרח במדינת חוק דמוקרטית לציית לחוק.
חובת הציות לחוק קיימת מפני עצם היותו חוק, ולא מפני שהוא חוק טוב ומקדם מטרות שניתן להזדהות עימן. מבין הטיעונים שנשמעו לביסוס חובת הציות לחוק ישנם שלושה משכנעים במיוחד:
- נשיאה שוויונית בנטל קיומה של מערכת החוק. החברה מפיקה תועלת רבה מקיומה של מערכת חוקים, לשם הגשמת יעדים חברתיים. בהיעדר נורמה כללית של ציות לחוק, החוק הופך לנכה, שכן השתמטות מחובת הציות גוררת השתמטות מהחובה לשאת בשמירה על האפקטיביות של מערכת החוק.
- מניעת נזק למערכת החוק. הפרת חוק אינה מתמצית בהתנערות מהחובה האישית להשתתף בנטל קיומו של החוק, אלא בפגיעה ביעילותו, כמכשיר להגשמת הערכים שהחברה מעוניינת בקיומם. הפרת חוק פוגעת ביעילות האכיפה של החוק, משמשת דוגמה רעה לאחרים ופוגעת באמון הציבור המצפה לכיבוד החוק.
- הגנת הדמוקרטיה. ביסודו של המשטר הדמוקרטי עומדת חלוקת הזכות להשתתף בהכרעות המדיניות בין כל האזרחים, בשוויון מלא. הניסיון להשיג דבר-מה באמצעים שאינם חוקיים פוגע בשוויון זה.
נמצא, שלחובת הציות לחוק יש טעמים מוצדקים. על אף זאת, אירעו בעבר מספר מקרים שלימדו, כי לא תמיד ניתן להצדיק את הציות לחוק. הנה שני מקרים בולטים:
- משפטי נינרברג. בתום מלחמת העולם השנייה, הועמדו לדין אנשים אשר ביצעו מעשי פשע תוך ציות לחוקים ולפקודות של גרמניה הנאצית. אף שמבחינה פורמלית, חוקים ופקודות אלה היו לגביהם תקפים ומחייבים, לא היה בכך צידוק למעשיהם. לא זו בלבד שלא חלה עליהם חובה לציית להם, אלא היה עליהם לסרב לקיימם. האזרח ואיש הצבא אינם יכולים להסתפק במבחן החוקיות של החוק והפקודה, אלא עליהם להעמיד אותם במבחן ערכי.
- מרטין לותר קינג. בשל מאבקו הנחוש נגד אפליית השחורים בארצות הברית, ייזכר מרטין לותר קינג בהיסטוריה האנושית כלוחם גדול למען זכויות האדם, על אף שפעולות המחאה שנקטו הוא וחבריו היו בלתי-חוקיות באותם ימים. את ההכשר למעשיו לא קיבל קינג מבית המשפט או מהמחוקק, אלא מעמו ומדפי ההיסטוריה, שלימים ראו במעשיו הבלתי-חוקיים אבן דרך מרכזית בביסוס הדמוקרטיה של ארצות הברית. הכשר זה לא העניק למעשיו הבלתי-חוקיים תוקף חוקי למפרע, אך הוא ביטא הכרה אוניברסלית בתרומתו הגדולה לחופש האדם, לכבודו ולעקרון השוויון.
מקרים אלה הנחילו לנו לקח היסטורי חשוב – האזרח אינו נדרש לציית לחוק באופן עיוור. עליו להעמיד את החוק במבחן ערכי ומוסרי. על האזרח חלה חובה לבחון האם מדובר בחוק רע בעליל, או במעשה שלטוני המהווה פגיעה בזכות יסוד בסיסית העומדת לו או לזולת.
לזכות להתנגד, או – לחובת הציות המוגבלת, קיים תפקיד משלים בהגנה על זכויות האדם היסודיות. זכות ההתנגדות קמה לאדם אם זכויותיו היסודיות כאדם נשללו, או אם השלטון עומד לשלול אותן.
הזכות להתנגד נועדה להיות “אמצעי אבטחה” אחרון מפני עלייתם של דיקטטורים ומפני שינוי אופיו של המשטר ממשטר חופשי, שוויוני ודמוקרטי למשטר סמכותני ודכאני.
הזכות להתנגד עומדת לאזרח כדי לאזן בין חובתו לציית לחוק לבין רצונו המוכר לחופש ולזכויות אדם בסיסיות. כך מצאה זכות ההתנגדות ניסוחים פוזיטיביים בכמה מגילות זכויות אדם, שנוסחו בעקבות התנערותם של עמים משלטונו של כובש או מעולו של משטר עריצות. זכות ההתנגדות היא, אפוא, זכות מוסרית, המקנה לאזרח את הרשות ואת היכולת לאזן בין חובתו המוסרית לציית לחוק לבין רצונו הלגיטימי להתגונן מפני הפגיעה בזכויותיו.
בנסיבות מסוימות, עומדת, אפוא, לאזרח הצדקה מוסרית להתנגד לפגיעה בזכויותיו היסודיות כאדם ובזכויותיו הבסיסיות כאזרח. זכות זו קיימת במשטרים שאינם מכירים כלל בזכויות אדם ואזרח, אך גם במשטרים דמוקרטיים תהליכיים בהם השלטון מבקש לפגוע בזכויות יסוד אלה מכוח הכרעת הרוב. שלטון רוב, שכוחו אינו מבוקר ואינו מפוקח, עלול להביא, בנקל, לפגיעה בזכויות יסוד אלה, ובמקרה זה עומדת לאזרח הצדקה מוסרית מלאה להתנגד לפגיעה זו.
אם נבחן על פי כללים אלה את הדיון הציבורי המתחולל כיום בחברה הישראלית, בדבר האמצעים בהם המחאה רשאית ויכולה לנקוט כדי לבלום ולסכל את פעולות השלטון להפיכה משטרית, נגיע לכלל מסקנה, שאמצעי מחאה בלתי אלימים, גם אם אינם “מנומסים”, וגם אם מגיעים כדי מרי אזרחי, אינם בלתי מקובלים במדינת חוק דמוקרטית הראויה לשמה. ועל כן, די בפעולות ההפיכה המשטרית הננקטות כיום על ידי השלטון – המהוות הפרה ברורה של החוזה החברתי והמדיני שנכרת בין המדינה לבין אזרחיה, ושיסודותיו מבוטאים היטב במגילת העצמאות – כדי להצדיק פעולות מחאה מקיפות ונמרצות, בכל דרך אפשרית, ובלבד שלא תהיה אלימה, במטרה לבלום, לסכל ולמנוע את פעולות השלטון הנוכחי למימוש ההפיכה המשטרית.
ואל תשכחו שאין דמוקרטיה עם כיבוש.
עצימת העיניים שלנו היא זו שמובילה את ישראל לאבדון.
